29 באוג׳ 2023זמן קריאה 11 דקות

פינוי תושבי כפרים באזור מסאפר יטא בדרום הר חברון

במשך יותר משני עשורים מלווה האגודה לזכויות האזרח את תושביהם של 12 כפרים פלסטיניים שנמצאים באזור מסאפר יטא בדרום הר חברון. תושבות ותושבי הכפרים חיים תחת איום של הריסה, פינוי ונישול מכיוון שצה"ל הכריז על אזור מגוריהם כשטח אש, ובשנת 1999 הוצאו להם צווי פינוי בטענה שהם אינם תושבי קבע במקום. קביעה זו נעשתה תוך התעלמות מאורח חייהם המיוחד ומתרבותם החקלאית העתיקה, וגם מתיעוד היסטורי ברור המעיד על התיישבות פלסטינית בת דורות בכפרים אלה – בעבר במערות ועם השנים גם מחוץ להן. פינוי התושבים מהאזור משמעו הריסתם של הכפרים ההיסטוריים הללו והותרת משפחות שלמות (כ-1,000 בני אדם), על ילדיהן וזקניהן, ללא קורת גג. פינוי כזה עומד בסתירה לחובותיה של ישראל כלפי האוכלוסיה הפלסטינית שתחת שליטתה באזור, הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי המשפט הישראלי.

לרקע על התושבים הפלסטינים בדרום הר חברון ולפירוט על ההתפתחויות בעקבות העתירות, ראו בהמשך.

כתבי בית דין

בג"ץ 517/00 חמאמדה ואח' נגד שר הביטחון; בג"ץ 413/13 אבו עראם נ' שר הביטחון; דנג"ץ 4144/22 אבו עראם נ' שר הביטחון

עו"ד: נטע עמר, מנאל חזאן, נעה שטיין, לימור יהודה, תמר פלדמן, דן יקיר, רוני פלי

בג"ץ 517/00:

העתירה

בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, פברואר 2004

פניית האגודה למחלקת בג"צים בעניין הפרת צו הביניים, מאי 2012

הודעה מעדכנת מטעם המשיבים, יולי 2012

פסק הדין, 7.8.2012

בג"ץ 413/13:

העתירה

חוות דעת שצורפו לעתירה:

חוות דעת משפטית של מומחים ישראליים למשפט בינלאומי, הפרופסורים איל בנבנישתי, דוד קרצ'מר ויובל שני

חוות דעת משפטית של הפרופ' מייקל בותה

חוות דעת אנתרופולוגית של האנתרופולוגית החברתית שולי הרטמן

החלטה, 16.1.2013

בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ינואר 2013

תגובת המשיבים לבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, פברואר 2013

תגובה לתגובת המשיבים לבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, פברואר 2013 (תמונות שצורפו לתגובה: לקט 1, לקט 2)

תגובה מקדמית מטעם המשיבים, מרץ 2013

החלטה, 7.7.2013

תגובת המשיבים לעתירה, יולי 2013

תשובה מקדמית לתגובת המשיבים מטעם העותרים, אוגוסט 2013

החלטה, 3.2.2016

עמדת העותרים, מאי 2016

החלטה, 11.1.2017

כתב תשובה מטעם המשיבים, מרץ 2018 (נספח: מתווה אימונים חצי שנתי)

תגובת המשיבים לבקשת העותרים להבהרת צו הביניים, מרץ 2018

בקשה מטעם העותרים להגשת מסמך, יולי 2020

הגשת מסמך מטעם העותרים, יולי 2020 | המסמך

עיקרי טיעון מטעם העותרים, אוגוסט 2020

בקשה לצו ביניים, פברואר 2021

בקשת המועצה הכפרית מסאפר יטא להצטרף להליך כ"ידיד בית המשפט", פברואר 2021

נספחים לבקשה מטעם עמותת במקום - מתכננים למען זכויות תכנון:

חוות דעת בעניין כפרים פלסטינים במסאפר יטא 2020-1945: ממצאים, קשרי גומלין ואופק תכנוני

מצגת: קהילות מסאפר יטא - התפתחות פיזית, מרחבית וחברתית בשטח אש 918, 2020-1945

מפה: שירותים ציבוריים במסאפר יטא שטח אש 918

ג'ינבה - תצלום אוויר מתאריך 3.4.1976

תגובת המדינה לבקשה להצטרפות להליך, מרץ 2022

פסק הדין, 4.5.2022 | תקציר פסק הדין | ניתוח פסק הדין

דנג"ץ 4144/22

עתירה לדיון נוסף | בקשה לצו ביניים

נספח: חוות דעת של מומחים למשפט בינלאומי

תקציר הבקשה לדיון נוסף וחוות הדעת

תגובת המדינה לבקשה לצו ביניים, יוני 2022

החלטה בבקשה לצו ביניים, 20.6.2022

בקשה דחופה לצו ארעי ובקשה לצו ביניים, 11.6.2022

תגובת המדינה לבקשה, 12.7.2022

תגובת המדינה לעתירה לדיון נוסף, אוגוסט 2022

תשובת העותרים לתגובת המדינה, אוגוסט 2022

החלטה בבקשה לדיון נוסף, 2.10.2022

רקע

האזור המוגדר על ידי צה"ל כשטח אש 918 ממוקם בדרום הר חברון, דרום מזרחית לעיר יטא. הוא משתרע על כ-30,000 דונם וכולל שנים עשר כפרים או ח'רבות: ג'ינבה, אל-מרכז, אל-חלאווה, ח'לת א-דבע, אל-פח'ית, א-תבאן, אל-מג'אז, א-ספאיי מר'אייר אל-עביד, אל-מופקרא, א-טובא וסרורה, שכעת אינו מאוכלס. מחקר שערך ארגון בצלם בשיתוף עם האגודה לזכויות האזרח העלה כי כיום גרים באזור כ-1,300 בני אדם.

תושבי הכפרים מנהלים אורח חיים ייחודי – חלק ניכר מהם חי במערות או בסמוך למערות ועוסק לפרנסתו בחקלאות ורעיית צאן. רוב התושבים נולדו וגדלו באותם כפרים למשפחות שחיות באזור מזה עשורים רבים, הרבה לפני 1967. קיומן ההיסטורי של הח'רבות מתועדת היטב, בין היתר, במחקר מטעם משרד הביטחון (יעקב חבקוק, חיים במערות הר חברון, 1985, הוצאת משרד הביטחון).

באוגוסט ונובמבר 1999 רוב תושביהם של שנים עשר הכפרים קיבלו צווי פינוי בשל "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש". ב-16 בנובמבר 1999 פינו כוחות הביטחון בכוח יותר מ-700 תושבים. צה"ל הרס בתים ובורות מים והחרים רכוש. התושבים נושלו מאדמותיהם ומפרנסתם ונותרו חסרי בית.

עיקרי עמדות הצדדים

לפי החוק החל בשטחים, צה"ל רשאי לפנות אנשים משטח אש או להגביל את תנועתם באזור, אלא אם מדובר בתושבי קבע. תושבות ותושבי הכפרים טוענים כי הם תושבי קבע במקום, וכוחות הביטחון טוענים שהם אינם תושבי קבע, ושחלקם הם נוודים עונתיים, ושעל כן אפשר לפנותם. לטענת העותרים, חלק קטן מאנשי הכפרים אכן מעבד את אדמתו במשך חצי שנה ומבלה את שארית השנה מחוץ לאזור, אך כוחות הביטחון מתעלמים במכוון מחשיבות עיבוד האדמה הרצוף במהלך חצי שנה. עוד טוענים העותרים כי עמדת המדינה מתעלמת לחלוטין מתיעוד היסטורי ברור, בין היתר בפרסומים של משרד הביטחון, המעיד על התיישבות פלסטינית בת דורות בכפרים המדוברים, בעבר במערות בלבד ועם השנים גם מחוץ להן.

המדינה טוענת כי חיוניותו של השטח היא בכך שהוא מאפשר שמירה על "הכשירות הנדרשת לכוחות צה"ל". מנגד טוענים העותרים כי שימוש בשטח כבוש לצורך כללי מעין זה חורג מגבולות סמכותו של השלטון הצבאי בשטח. על פי הדין הבינלאומי, הכוח הכובש אינו יכול להפוך את השטח הכבוש למגרש האימונים שלו ואינו רשאי להשתמש בו לצרכים צבאיים כלליים, כגון "שמירה על כשירות הכוחות". קל וחומר שאינו יכול לגרש תושבים מוגנים מבתיהם כדי להתאמן על אדמותיהם. המפקד הצבאי מחויב להימנע מפגיעה בזכויות התושבים המקומיים ובמשאביהם, אלא אם הדבר הכרחי לצורכי ביטחון נקודתיים, שנוגעים לפעילות הצבאית בשטח. הודעת המדינה לא תיארה צורך ספציפי שכזה. העותרים טוענים כי העובדה שהמדינה עדיין לא הצליחה להסביר מדוע היא זקוקה דווקא לשטח האש הזה, ושהיא מסרבת לבחון אלטרנטיבות, מעלות את החשש כי לא רק הצורך הצבאי עומד בבסיס ההכרזה על שטח האש במקום, וכי למעשה מטרתה היא לדחוק את הפלסטינים מהשטח.

העותרים טוענים עוד כי עמדת המדינה אינה מתייחסת לעובדה שפינוי התושבים מהאזור משמעו הריסתם של הכפרים ההיסטוריים הללו והותרת משפחות שלמות, על ילדיהן וזקניהן, ללא קורת גג. וכל זאת בסתירה לחובותיה של ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית שתחת שליטתה באזור, הן על פי המשפט הבינלאומי הן על פי המשפט הישראלי.

יש להדגיש כי לאורך כל התקופה שבה נמשך ההליך המשפטי, התושבים חיים בבתיהם בחסות צו הביניים. תחת איום של פינוי. יחד עם זאת, הקהילות המשיכו לחיות, לעבד את אדמותיהן, להתפתח ולהתרחב.

העתירה הראשונה – בג"ץ 517/00

בינואר 2000 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבית המשפט העליון בשם ארבע משפחות נגד צווי הפינוי (בג"ץ 517/00), וביקשה צו ביניים שיתיר למשפחות להישאר בבתיהן ויורה לצבא להחזיר להן את רכושן או לפצותן על הרכוש שנהרס. בפברואר 2000 עתרו לבג"ץ 82 תושבים נוספים באמצעות עו"ד שלמה לקר (בג"ץ 1199/00), וביולי 2001 הצטרפו לעתירת האגודה לזכויות האזרח עוד 112 תושבים. בסך הכל יותר ממאתיים משקי בית עתרו נגד צווי הפינוי. בית המשפט איחד את שתי העתירות והוציא צו ביניים, שבמסגרתו הורשו התושבים לחזור לבתיהם באופן זמני. לתושבים רבים לא נותר לאן לחזור, ואילו כוחות הביטחון פירשו את צו הביניים באופן הצר ביותר, והותירו רק לעותרים הרשומים לשוב לבתיהם, מבלי לאפשר זאת לקרוביהם.

בדצמבר 2002 נכנסו הצדדים להליך של גישור, בניסיון לקבוע מהו מעמדם של תושבי האזור ולהגיע להסכמה. במסגרת המשא ומתן הציעה המדינה להעביר את העותרים לאזור אחר. העותרים סירבו. בתחילת 2005, לאחר יותר משנתיים של גישור, ההליך הופסק מבלי שהושגו הסכמות.

ב-2005, במקביל להליכי בג"ץ במסגרת התיקים 517/00 ו-1199/00, הגיש ארגון רבנים לזכויות אדם עתירה בשם תושבי הכפרים ספאיי, ג'ינבה ומג'אז נגד הריסתם של 15 בורות אגירה ו-19 תאי שירותים, שנבנו במסגרת פרויקט הומניטרי מטעם ממשלת בריטניה (בג"ץ 805/05).

ב-17 באפריל 2012 ערך בית המשפט שימוע מקדמי של שתי העתירות העקרוניות (בג"ץ 517/00 ובג"ץ 1199/00, שהוזכרו לעיל) ושל העתירה ההומניטרית הפרטנית של רבנים לזכויות אדם (בג"ץ 805/05), והמדינה הודיעה לבית המשפט שמשרד הביטחון גיבש עמדה בנוגע לשטח אש 918.

ב-22 ביולי 2012 הגישה הפרקליטות לבית המשפט הודעה, המבוססת על עמדת שר הביטחון, ולפיה "לא תתאפשר שהיית קבע" ברוב האזור שהוכרז כשטח האש. משמעות העמדה היא כי תושביהם של שלושה או ארבעה מתוך 12 הכפרים יוכלו להמשיך להתגורר באזור, ושמונה או אף תשעה מתוך 12 הכפרים יפונו – כלומר, גירוש של כ-1,000 בני אדם מבתיהם. משרד הביטחון הציע לאפשר לתושבי הכפרים המיועדים לפינוי לעבד את אדמתם ולרעות את צאנם בשבתות וחגי ישראל, ובנוסף, בשתי תקופות במהלך השנה, בנות חודש ימים כל אחת. הכפרים שלא יפונו לשיטת משרד הביטחון הן ח'רבות קטנות השוכנות באזור הצפון-מערבי של שטח האש. למעשה, מדובר רק בשני כפרים מאוכלסים שנמצאים כעת באזור – טובא ומופקרא.

באוגוסט 2012, בעקבות הודעת המדינה, הורה בג"ץ למחוק את העתירות בלי לפסוק לגופו של עניין. השופטים הדגישו כי כל טענותיהם של הצדדים שמורות להם, וכי העותרים יכולים להגיש עתירות חדשות נגד החלטת שר הביטחון. צווי הביניים המאפשרים לתושבים להמשיך להתגורר בבתיהם ולעבד את אדמותיהם נותרו בעינם עד ה-1 בנובמבר 2012, והוארכו לבקשת העותרים עד אמצע ינואר 2013.

העתירה השנייה – בג"ץ 413/13

בינואר 2013 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה מחודשת (בג"ץ 413/13) בשם 108 מתושבי הכפרים העומדים בפני גירוש. בג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מלהעביר בכפייה את העותרים ואת בני משפחותיהם מבתיהם עד למתן החלטה אחרת.

בדיון שהתקיים ב-2 בספטמבר 2013, שופטי בג"ץ המליצו לצדדים להיכנס להליך של גישור, ולאחר הסכמת הצדדים מינו כמגשר את השופט בדימוס פרופ' יצחק זמיר. השופטים הקציבו להליך הגישור תקופה של ארבעה חודשים, עם אפשרות להארכה. בסופו של דבר נמשך הליך הגישור שנתיים וארבעה חודשים, וביום 1.2.2016 הודיעו הצדדים לבג"ץ כי לא עלה בידיהם להגיע להסכמה וההליך הסתיים. בעקבות ההודעה קבע בית המשפט כי צו הביניים שהוצא טרם הגישור עומד בתוקפו, וקבע דיון בעתירה ליום 23.3.2016.

יום לאחר סיומו של הליך הגישור, ביום 2.2.2016, הגיעו כוחות גדולים של הצבא והמנהל אזרחי והרסו 15 מבני מגורים בכפר ג'ינבה ו-9 מבנים בכפר חלאווה. במבנים שנהרסו התגוררו 78 נפשות, בהן 60 ילדים. בעקבות הריסות הבתים הוגשו לבג"ץ שתי עתירות בהולות שנועדו למנוע את המשך ההרס. את הראשונה הגיש עוד באותו היום ארגון סנט איב (בג"ץ 857/16), ואת השנייה הגישה ארגון רבנים לזכויות אדם יומיים לאחר מכן (4.2.2016, בג"ץ 983/16). בשתי העתירות ניתן צו ארעי למניעת מימוש צווי ההריסה הנוספים עד להחלטה אחרת.

בדיון שהתקיים בעתירתנו (בג"ץ 413/13) ב-23.3.2016 הציגה המדינה הצעה למתווה אימונים חדש עבור השטח, ובית המשפט הורה לעותרים להגיב לה. ב-10.5.2016 הגישו העותרים את תגובתם, ולפיה ההצעה שהציגה המדינה גרועה עוד יותר מההצעות שהגישה במהלך הגישור, ושלא התקבלו על ידי העותרים, ומשמעותה היא שהפלסטינים המתגוררים באזור ייאלצו להתפנות מחלק ניכר מהשטח לתקופות ממושכות, לרבות בעונת החקלאות, כדי לאפשר לצה"ל להתאמן. באופן מפתיע, המתווה כולל גם את הכפרים מע'ייר אל עביד ומופקרא, שכבר הוחרגו לפני ארבע שנים מהאזור הפעיל של שטח האש על ידי שר הביטחון. העותרים חזרו וביקשו מבית המשפט להוציא צו על תנאי, שבו תתבקש המדינה להסביר מדוע היא מתעקשת לגרש את התושבים מבתיהם ומאדמותיהם.

ב-11.1.2017 התקיים דיון בעתירה. לאחר הדיון הוציא בג"ץ צו על תנאי, שבו הורה למדינה להגיש לבית המשפט תשובה לעתירה, שבה יפורטו פתרונות חלופיים לפינוי, ובהם גם תוכנית אימונים מינימלית הנדרשת לצבא. בית המשפט הבהיר, הן בדיון בעל פה והן בהחלטה, כי הוא חושב שראוי להגיע במקרה זה לפתרון מוסכם, ועל כן הורה למדינה להציג את הצרכים המינימליים שלה לאימונים בשטח. נציג העותרים, עו"ד דן יקיר, הבהיר בדיון שהעותרים אינם מוכנים להתפנות מביתם.

בתשובתה הגישה המדינה תוכנית אימונים, הדורשת שרבים מן העותרים יתפנו מביתם למשך מספר שעות בכל יום, בין 8 ל-20 ימים בחודש. המדינה ציינה כי זוהי מתכונת האימונים המצומצמת ביותר, ושמספר האימונים והיקפם צפוי לגדול. עד כה הצבא לא הסביר מדוע השטח חיוני לצרכיו בגדה, ומדוע לא ניתן לעשות שימוש חלופי בשטחי האש העצומים שבישראל, פרט לשיקולי תקציב.

העותרים הגישו לבית המשפט מסמך שאותר על ידי מכון עקבות בארכיון המדינה: תמליל ישיבה מ-1981, שבה אריאל שרון, שכיהן באותה עת כשר החקלאות, הציע לנציגי הצבא להקים שטחי אימונים בדרום הר חברון כדי לנשל את תושבי האזור הפלסטינים מאדמותיהם. שרון הסביר שלממשלה יש עניין בנוכחות של הצבא בשטחים האלה בשל "התפשטות ערביי ההר הכפריים בגב ההר לכיוון המדבר". הצעתו של שרון תורגמה להחלטה רשמית. עוד הגישו העותרים חוות דעת משנת 1967 שכתב מאיר שמגר, אז הפרקליט הצבאי הראשי, ולפיה גירוש תושבי מסאפר יטא לצורך אימונים מהווה הפרה של סעיף 49 לאמנת ג'נבה, ודי בעיבוד חקלאי כדי שאסור יהיה להכריז על שטח אש.

ב-10.8.2020 התקיים דיון נוסף בעתירה, ובסופו הבהיר בית המשפט כי הוא מעדיף שתושג פשרה בין הצדדים.

בראשית חודש פברואר 2021 ערך הצבא באזור תרגיל צבאי גדול, שבמהלכו עברו כלים כבדים בתוך הכפר ג'ינבה וגרמו לנזק לרכוש. בעקבות כך הגישו העותרים בקשה דחופה לצו ביניים שיורה להימנע מאימונים מעין אלה, ובתגובה התחייב הצבא שלא לערוך אימונים כאלה עד למתן פסק הדין.

ב-24.2.2021 הגישה המועצה הכפרית של מסאפר יטא בקשה להצטרף להליך כידידת בית המשפט. בבקשה הוצגו מקבץ נוסף של עדויות, תצהירים, מסמכים וניתוחים היסטוריים, גיאוגרפיים, אדריכליים וארכיאולוגיים המגוללים את תולדות הכפרים ומלמדים על ההיסטוריה ההתיישבותית הרציפה והקבועה של יישובי מסאפר יטא מהתקופה הבריטית עד היום.

בעקבות הגשת הבקשה התקיים דיון אחרון בעתירה ב-15.3.2022. ב-4.5.2022 ניתן פסק דין הדוחה את העתירה, ומכשיר למעשה את גירוש התושבים. פסק הדין כולל קביעות חמורות לגבי המשפט הבינלאומי, שנסוג, כביכול, מפני הדין הישראלי, ולגבי פרשנות האיסור על גירוש באמנת ג'נבה. לאור הקביעה (השגויה, לעמדתנו) שהמשפט הבינלאומי לא חל בשטחים הכבושים, נמנעו השופטים מלדון בטענות מרכזיות שלנו לגבי איסור תפיסת קרקע פרטית בדרך של צו סגירת שטח ולגבי ההגבלות על אימונים בשטח כבוש.

מיד לאחר פרסום פסק הדין החל הצבא בפעולות אינטנסיביות בשטח, ובהן החרמת כלי רכב, הריסות מבנים והצבת מחסומי דרכים. כמו כן החל הצבא לערוך מפקד אוכלוסין של תושבי הכפרים, והודיע להם על כוונה לקיים בשטח אימונים באש חיה. כל אלה מגבירים את החשש כי המדינה נערכת לביצוע גירוש המוני באזור.

ב-19.6.2022 הגשנו עתירה לדיון נוסף בפסק הדין. טענו כי פסק הדין קובע שלוש הלכות חדשות, הסותרות הלכות קודמות, ואשר בעטיין יש לדון בעתירה שוב: הראשונה היא הקביעה כי אפשר לדון בטענות לדחייה על הסף בעתירה גם לאחר שניתן בה צו על תנאי; השנייה היא שחוק ישראלי גובר על המשפט הבינלאומי בשטחים הכבושים; והשלישית היא התרת העברה בכפייה של תושבים מוגנים בסתירה לסעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית. טענו שפסק הדין מבטל הלכה למעשה את כלל ההגנות שמעניק הדין הבינלאומי לתושבים המוגנים בשטח הכבוש, ועלול לאפשר את ביצועו של פשע מלחמה.

עוד ביקשנו מבית המשפט להוציא צו ביניים שיורה לצבא להימנע מאימונים בשטח עד להחלטה בבקשה לדיון נוסף, אך בית המשפט דחה את הבקשה. ב-11.7.2022 הגשנו בקשה נוספת לצו ארעי ולצו ביניים, לאחר שאימוני הצבא בשדות מעובדים ובסמוך לבתים גרמו נזק לרכוש.

ב-2.10.2022 דחה בית המשפט העליון את בקשתנו לדיון נוסף, ולא קיבל את טענתנו שבפסק הדין נקבעו הלכות חדשות. הנשיאה חיות הביעה הסתייגות מהקביעות החמורות והתקדימיות בפסק הדין לגבי גירוש בכפייה ולגבי העליונות של צו המפקד הצבאי על הדין הבינלאומי, קביעות שסותרות את המשפט הבינלאומי ואת פסיקת בית המשפט העליון ב-40 השנים האחרונות. למרות זאת נמנעה הנשיאה מלהורות על דיון נוסף בשל קביעתה כי מדובר באמרות אגב, שלא היו דרושות כדי לדחות את העתירות.

לאחר פסק הדין

במהלך הדיונים בבי המשפט הגישה המדינה ביולי 2022 תגובה, ובה נמסר שהפלסטינים המתגוררים בשטח האש "אינם מעוכבים בכניסה אליו; לא מונעים מהם להגיע לבתיהם; לא מחרימים את כלי הרכב שלהם; ובטח שלא נוקטים כלפיהם באלימות. בשלב זה האנשים המתגוררים בשטח האש מורשים לנוע בו, והם נעים בו, ללא הפרעה." למרות המדיניות המוצהרת חווים התושבים מדי פעם התעמרות מצד הצבא. ב-2.1.2023 נודע לתושבי מסאפר יטא כי הצבא מתכוון להתחיל בהכנות לגירושם בזמן הקרוב, אך בשטח המצב לא השתנה. בסוף אוגוסט 2023, ללא כל הודעה מוקדמת, התחילה המדינה לאכוף את צווי סגירת השטח על התושבים, וחיילים ופקחים החרימו מעל ל-10 כלי רכב בעילה של "כניסה לשטח אש 918 ללא היתר".