חברות וחברים יקרים,
אלה ימים של חשש. אלה ימים של תקווה.
ממשלת ישראל החלה להוציא לפועל את תכניתה הנוראה לגירוש מבקשי המקלט האריתריאים והסודנים.
זה לא שבקשות המקלט שלהם נבדקו ומצאו שהם אינם פליטים. רוב בקשות המקלט לא נבדקו מעולם, רבות אחרות לא הסכימו לקבל כלל, וכמעט כל מי שבקשותיהם נבדקו – נדחו. בודדים הוכרו כפליטים. שיעור ההכרה בפליטים בישראל הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי.
הממשלה אף לא תגרש אותם חזרה לארצותיהם – היא יודעת היטב שמסוכן שם ולכן אסור. היא החליטה להיפטר מהם על ידי השלכתם בכפייה לרואנדה, שמצידה מכחישה שיש לה בכלל הסכם עם ישראל. עדויות שהגיעו לארגוני זכויות האדם מלמדות, שמבקשי מקלט שכבר נשלחו מישראל לרואנדה, אחרי שהופעלו עליהם לחצים כבדים להסכים לצאת, מצאו עצמם שוב בנתיב הפליטות, והיו אף ששילמו על כך בחייהם.
החשש לשלומם של מי שעתידים להיות מגורשים רב.
ולצד החשש – יש גם תקווה. מבקשי המקלט יוצאים להפגין. ניצולי שואה מביעים בפומבי שאט נפש וזעזוע. סטודנטיות וסטודנטים מארגנים אירועי מחאה בקמפוסים. נשים וגברים מתחומי הספרות, האקדמיה, החינוך, המשפטים, הרפואה, הרווחה והתרבות, ולצידם גם רבנים, חותמים בהמוניהם על גילויי דעת נגד הגירוש. טייסים ואנשי צוות אוויר מודיעים שיסרבו להטיס את המגורשים.
אנו שותפים למאבק ולתקווה, וקוראים גם לכם להתגייס ולגייס אחרים. זה הזמן לומר בקול רם ובכל דרך שתימצאו: לא נסכים שישראל תגרש פליטים.
שלכם,
עו"ד עודד פלר מנהל המחלקה המשפטית
האגודה לזכויות האזרח