למה לתקן את המציאות, כשאפשר לשבור את המצלמה?

חברות וחברים יקרים,

ממשלת ישראל לא אוהבת את הדמות הנשקפת אליה בתיעודים מהשטחים, ובצדק. אבל למה לנסות לתקן את המציאות, כשאפשר פשוט לשבור את המצלמה?

השבוע עברה בקריאה טרומית הצעת חוק שמטרתה להקשות על ארגוני חברה אזרחית, עיתונאים ואזרחים, לתעד את פעילות צה״ל בשטחים, באמצעות הטלת עונשי מאסר כבדים של 10-5 שנים. נוסח ההצעה צפוי להשתנות לפני שיובא שוב לדיון בכנסת בשל עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שלפיה הצעת החוק היא לא חוקתית ופוגעת בחופש הביטוי, בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת. עדיין, הקואליציה הצביעה בעד הצעת חוק לא חוקתית - עוד סימפטום לרוח הרעה שנושבת כאן בשנים האחרונות.

שגרת הכיבוש מעצם טבעה כוללת בהכרח אלימות ועימותים, ומלווה בעוול ובהפרות זכויות אדם. המצלמה היא כלי מרכזי בידי ארגוני זכויות אדם, עיתונאים ופעילים הפועלים בשטחים - היא מאפשרת חשיפה, תיעוד והפצה של סיטואציות קשות ושגרתיות של הכיבוש. במקרים כמו זה של אלאור אזריה, התיעוד אף יכול להוביל להעמדה לדין. הניסיון למנוע תיעוד של המתרחש בשטחים רק מחזק את העובדה שיש מה להסתיר, ושהממשלה איננה מעוניינת בחשיפת אלימות והתעמרות ובמיצוי הדין עם חיילים או שוטרים שפעלו בניגוד לחוק.

יתרה מזאת, אי אפשר לנתק את הצעת החוק הזו מההקשר הרחב. כל מי שחי פה בשנים האחרונות מבין טוב מאוד שזוהי רק עוד אחת בשורה של יוזמות שמטרתן להשתיק ביקורת על השלטון, ובפרט – להגביל את חופש הפעולה של ארגוני זכויות אדם. הצעת החוק מצטרפת לשורה ארוכה של יוזמות חקיקה והתבטאויות של חברי הממשלה וחברי כנסת מהקואליציה, שמאיימות לפגוע בעקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית בישראל ולהעמיק את הכיבוש. התוצאה המטרידה של מכלול היוזמות הוא צמצום המרחב הדמוקרטי בישראל: פגיעה מתמשכת ומצטברת בחופש הביטוי והמחאה, בכבוד האדם ובזכות לשוויון, ובאפשרות לקיים חברה פלורליסטית שבה יש לגיטימציה לקיומן של מגוון עמדות, מחשבות ודעות.

שלכם,

רונית סלע מנהלת היחידה לזכויות האדם בשטחים הכבושים

האגודה לזכויות האזרח