רעות מיכאלי ועודד פלר
גדי טאוב וניסים סופר ("הארץ", 25.4) הזכירו את שמות שני החתומים מעלה כדוגמה לחברים בארגוני החברה האזרחית, שקשה להימלט מן המסקנה שבסוגיית מבקשי המקלט "יותר משהם טועים הם מטעים", וכל זאת לצורך "העצמת רשעותה של ישראל".
אנו מסכימים ששקרים והטעיות בסוגיית מבקשי המקלט יש למכביר. ממשלות ישראל משקרות זה יותר מעשור, והן נתמכות על ידי גורמים מניפולטיביים. אחד מהם הוא פעיל הימין יונתן יעקובוביץ, מומחה מטעם עצמו לענייני הגירה, שמשחק בנתונים ומאשים את ארגוני זכויות האדם בשקרים. לא היינו מזכירים אותו, אילולא תבע לעצמו קרדיט על חלקים מן המאמר בעמוד הפייסבוק של טאוב. טאוב וסופר מסתייגים במאמרם מפובליציסטים שמסתמכים על גורמים אינטרסנטיים, אך מסתבר שיש מי שמלעיט גם אותם.
הנה העובדות: נציבות האו"ם לפליטים קבעה בפרסום מנובמבר האחרון, כי נוכח הפרות זכויות האדם הנמשכות באריתריאה ובסודן, רוב רובם של אזרחי מדינות אלה המצויים כיום בישראל, אינם יכולים לשוב בבטחה לארצותיהם, והם זכאים להגנתה. ישראל מכירה בכך ואינה מגרשת אותם. עם זאת, הגשת בקשות מקלט אינה משפרת את מצבם של המבקשים. הם אינם זכאים לשירותי בריאות, ביטוח לאומי, סיוע סוציאלי וסיוע משפטי, אין להם אישור לעבוד, והגשת הבקשות לא תגן עליהם מפני שלילת חירותם. עוד קובעת הנציבות, שבקשות המקלט אינן מטופלות בהגינות וביעילות. שיעור ההכרה באריתריאים ובסודנים כפליטים נמוך מאחוז אחד. רוב האריתריאים אינם מוכרים כפליטים, ובקשות המקלט של הסודנים אינן מוכרעות כלל, להוציא אדם אחד בלבד שהוכר כפליט.
כלומר, מצד אחד ישראל מכירה בכך שלמבקשי המקלט נשקפת סכנה, ולכן אינה מגרשת אותם. מצד אחר, היא מסרבת להקנות להם את מכלול הזכויות שניתנות למי שנשקפת להם סכנה. המדיניות מבוססת על ההנחה, שאף אם אסור לגרש אותם, מותר להחזירם לארצותיהם או להעבירם למדינות אפריקאיות אחרות, אם הם רק מסכימים לכך. אם אינם מסכימים, אפשר למרר את חייהם עד שיאמרו: רוצים אנו.
עשר שנים ויותר מסרבת מדינת ישראל להעניק למבקשי המקלט מעמד או סיוע, שוללת את חירותם, ממאנת לבחון כראוי את בקשות המקלט שלהם, גוזלת חלק משמעותי משכרם, וגם — או שמא בעיקר — מסיתה נגדם ומרעילה את השיח הציבורי בשנאת זרים. טאוב וסופר מכנים את אתגר הטיפול בבני אדם שזכאים להגנה — שהם במובחן אפריקאים — בכינוי הנבזי "בעיית המסתננים". מי שאינו מבין את עוצמת הגזענות המגולמת בשימוש בביטוי כזה, כנראה לא מבין דבר.
טאוב וסופר מסכימים, שאחוזי ההכרה בפליטים בישראל נמוכים מאוד ביחס לעולם, אך מייחסים זאת לפרשנות מצמצמת של אמנת הפליטים שאימצה ישראל. הנתונים באמת נמוכים מאוד, למעשה הנמוכים בעולם המערבי, ואולם להסבר המשפטי אין יסוד. לאמנת הפליטים פרשנות שניתנה על ידי נציבות האו"ם לפליטים, טריבונלים בינלאומיים ובתי משפט. היא אינה נתונה לפרשנות שרירותית של מקבלי החלטות במדינות השונות. האמנה נועדה להתגבר על הכלל הפשטני בדיני ההגירה, שלפיו כל מדינה עושה ככל העולה על רוחה באנשים המתדפקים על שעריה. מדינות שהצטרפו קיבלו עליהן את הסטנדרטים הקבועים בה. אין משמעות לאמנה בינלאומית בסוגיה של דיני נפשות, אם כל מדינה תאמץ לה פרשנות משלה להוראותיה.
אכן, יש הבדלים בין מדינות בטיפול בפליטים. יש שמפירות את אמנת הפליטים, יש שדבקות אך ורק בהוראותיה ויש שמרחיבות את ההגנה שהן מעניקות אף מעבר להן, או מעניקות הגנה חלופית שוות ערך. טאוב וסופר מציינים, כי קיימות מדינות נאורות, כמו הולנד, שבהן שיעור ההכרה במבקשי מקלט אריתריאים וסודנים כפליטים נמוך מאוד, וכי אנו מקפידים לא לציין עובדה זו. עוד על פי הטענה, כשאנו מספרים ששיעורי ההכרה בפליטים בעולם גבוהים, אנו מסתירים שהנתונים כורכים את מי שהוכרו כפליטים עם מי שזכו ל"הגנה משלימה" — הגנה הניתנת למי שנשקפת להם סכנה אם יוחזרו לארצותיהם, גם אם לא הוכרו כפליטים על פי העילות שבאמנה.
האומנם נתפסנו בקלקלתנו? הלכנו אל פסק דינו של בג"ץ מספטמבר 2014, שניתן בעתירה שהגשנו נגד חוק ההסתננות. בית המשפט פרשֹ בו תמונה השוואתית של שיעורי ההכרה הגבוהים מאוד במבקשי מקלט אריתריאים וסודנים בעולם (מעל 80% מהאריתריאים ומעט פחות מ–70% מהסודנים), ולעומתה שיעורי ההכרה האפסיים בישראל (פחות מאחוז). מפי העותרים ציטט, שגם במדינות שבהן שיעור ההכרה בפליטים נמוך, שיעורי ההכרה בהם כזכאים להגנה משלימה גבוהים ביותר. הולנד, לפי הדוגמה שהבאנו ומוצגת בפסק הדין, הכירה בפחות מ–3% ממבקשי המקלט מאריתריאה כפליטים, ואולם כמעט 60% מהם נמצאו זכאים להגנה משלימה. העובדות, שלפי טאוב וסופר אנו מסתירים על מנת "לגנות את מדינת הרשע היהודית", מפורטות בכתבי הטענות שלנו ומצוטטות מפינו בפסיקת בית המשפט.
ההאשמה האחרונה נגדנו היא, כי לו היינו מצרפים את שיעור ההכרה האפסי בפליטים בישראל לשיעור ההכרה בזכאים להגנה משלימה, הרי ששיעורי ההכרה אצלנו הם מהגבוהים בעולם. טאוב וסופר אמנם מייחסים לנו הטעיה מכוונת, אבל אנחנו נניח לטובתם שקביעתם זו מקורה בבורות ולא בזדון. הימנעות מגירוש ולצדה הימנעות מלתת כל זכות אחרת אינה הגנה משלימה — לא בישראל ולא בשום מקום אחר. מדיניות שכזו אף אינה נופלת תחת קטגוריה נחותה עוד יותר, המכונה "הגנה זמנית קבוצתית", שניתנת בעתות משבר למספר רב של מבקשי מקלט בעלי מאפיינים משותפים ה"מציפים" את הארץ, בשל חוסר היכולת לטפל בהם באופן אינדיווידואלי.
מדינת ישראל אינה מעלה בדעתה לטעון שמבקשי המקלט זוכים להגנה משלימה, שאז היתה צריכה להקנות להם מעמד, ולכל הפחות סל זכויות נדיב. היא אף נמנעת מלהכיר בהגנה זמנית קבוצתית, ושבה והצהירה בפני בית המשפט העליון שזוהי, לכל היותר, מדיניות "אי־הרחקה זמנית" — המצאה ישראלית מקורית שמאפשרת שהות ממושכת מאוד ללא זכויות. בית המשפט העליון פסק עוד ב–2012, שזהו מצב בלתי רצוי בעליל, שבו אנשים נותרים באי־ודאות מכבידה משך שנים, ללא כל התייחסות של הרשויות לזכויותיהם הבסיסיות.
נגד מדיניות רעה זו אנו יוצאים, ואותה אנו מבקשים לתקן. איננו יוצאים נגד מדינת ישראל, אלא מאמינים בכוחה ובכישוריה להתמודד עם מבקשי המקלט כשם שעושות זאת מדינות רבות אחרות. דומה שטאוב וסופר הם מי שמפקפקים ביכולות מדינתם.
מיכאלי היתה עד לאחרונה מנהלת המוקד לפליטים ולמהגרים; פלר הוא מנהל המחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח בישראל