האגודה לזכויות האזרח עתרה הבוקר (4.5.2023) לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד ראש עיריית בת-ים, צביקה ברוט, ונגד עיריית בת ים, בדרישה להורות להם לחדול מהמדיניות של גירוש חסרי בית מהמרחב הציבורי והחרמת החפצים שברשותם.
לעתירה מצורף סרטון מעמוד הפייסבוק של העירייה תחת הכותרת "דרי רחוב לא בבת ים", בו נראה ראש העירייה באחד הרחובות הראשיים של העיר, מורה לעובדי העירייה להסיר ספסלים ולהתקין באחרים מחיצות כדי למנוע מחסרי הבית לשכב עליהם. לאחר מכן נראה ראש העירייה פונה לאדם השרוע על אחד הספסלים. ראש העירייה נקב בשמו של אותו האדם, תוך שזה מצולם ופניו גלויות, ואמר לו שאין לו אפשרות להמשיך ולשכב שם, כי "מקום ציבורי אנחנו לא מרשים [...]".
מבירור שערכה האגודה עולה כי במרחב הציבורי בעיר בת ים מתגוררים כמה עשרות של חסרי בית, חלקו נשים. מרביתם כלל אינם מוכרים לרשויות הרווחה בעיר. מזה חודשים העירייה החלה להפעיל מדיניות של גירוש של חסרי הבית, במיוחד ממקומות מרכזיים בעיר, והחרמת רכושם, לרבות חפצים להם הם זקוקים לצורך הישרדותם, כמו מזון, שמיכות ומזרנים.
בעתירה מציינת עו"ד משכית בנדל כי בית המשפט העליון כבר קבע בעניין דומה שגירוש חסרי בית מן המרחב הציבורי הוא אסור, למעט במקרים מצומצמים ונדירים. בניגוד לפסיקה ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, עיריית בת ים עושה דין לעצמה מבלי שיש לה סמכות לעשות כן ותוך פגיעה קשה בזכויותיהם של אנשים חסרי בית לחירות, לכבוד, לחופש תנועה ולבריאות.
"את התופעה של חסרי בית הלנים במרחב הציבורי לא ניתן לפתור בהחלטות פופוליסטיות של פוליטיקאים, ולא ניתן להעלים אותה על ידי הזזתם ממרחב אחד לשני או התעמרות בהם. נדרשת מדיניות כוללת של תמיכה ודיור, שכרוכה בהקצאת משאבים ומדיניות מניעה", נכתב בעתירה.
לדבי עו"ד בנדל, בני אדם שאתרע מזלם להיות חסרי קורת גג – בבת-ים, בתל אביב ובכל מקום בארץ – הם בני אדם, עומדות להם זכויות היסוד החוקתיות לכבוד האדם, לקניין, לחופש התנועה ולהליך הוגן. התייחסות לאדם שנקלע למצוקה והוא מתגורר ברחוב כאילו שהוא פסולת שיש לסלקה היא פסולה.
עוד מוסיפה בנדל כי בהיעדר מרחב פרטי, חסר הבית לא יעזוב את המרחב הציבורי. הוא חייב להתקיים במקום כלשהו. גירוש אלים וכפוי של אנשים פגיעים שהגיעו למצב של חוסר בית או התמכרות לסמים או אלכוהול לא יסייע בפתרון הבעיה אלא רק יחמיר אותה: הוא יפגע באמון השברירי ממילא של אותם אנשים; הוא יחזק את תיוגם כלא-רצויים ואף מסוכנים, בעיני עצמם ובעיני הסביבה, ובכך יקשה עוד יותר על השתלבותם בחברה ועל בשלותם לפנות לתהליכי שיקום וגמילה; והמדאיג מכל – הוא ידחק אותם למקומות נידחים, על הסכנות הגלומות בכך לאנשים ונשים כה פגיעים.