מראשית ימי הכיבוש מקיימת ישראל שתי מערכות חוק בשטחים: בעוד שפלסטינים חיים תחת כיבוש, המתאפיין בשלטון צבאי דכאני, על הישראלים המתגוררים בשטחים הכבושים חלים חוקי מדינת ישראל הדמוקרטית ממש כאילו חיו בשטחה.
לכאורה, הממשל הצבאי והדינים שנחקקו מכוחו אמורים היו לחול על כל מי שמתגורר בשטחים. אולם הכנסת החילה על המתנחלים את החוק הישראלי, על כל הזכויות וההגנות שהוא מקנה, באמצעות תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית). תקנות אלו מוארכות ומתוקנות מדי כמה שנים, וכעת אמורה הכנסת להאריך שוב את תוקפן בחמש שנים.
האפשרות שהתקנות לא יוארכו מעוררת חרדה אצל מתנחלים, החוששים מלמצוא את עצמם תחת השלטון הצבאי המדכא והחקיקה המחמירה שמפעילה ישראל בשטחים. אולם הסיפור הוא לא "הסכנה" שהתקנות יבוטלו, אלא עצם קיומן מלכתחילה והנכונות שלנו להסכים עם המצב הזה.
התקנות הן ביטוי אחד של הגזענות והאפליה שמדינת ישראל יצרה, במסגרתן יש מציאות של שתי מערכות חוק המשמרות מערך של עליונות יהודית והפרדה על בסיס אתני, כבר 55 שנה.
להרחבה: שלטון אחד - שתי מערכות חוק, דוח האגודה לזכויות האזרח, 2014