האזרחים.ות הערבים.ות הבדואים.ות בנגב סובלים מהפליה קשה וחיים במציאות בלתי נסבלת, שבה הם חשופים להפליה בהקצאת משאבי קרקע, תכנון ודיור, מניעת שירותים חיוניים ועוד. בתוך מציאות החיים הזו, "נטיעות" קק"ל משמשות כלי לתפיסת כמה שיותר קרקעות ולמניעת הגישה של הבדואים לאדמותיהם.
חלק מאותן קרקעות משמשות את התושבים לחקלאות או למגורים, או מהוות שטחים לפיתוח עתידי של כפרים קיימים. נטיעת העצים מתבצעת ללא תיאום עם התושבים הבדואים המתגוררים על אותם שטחים, והכניסה לכפר נעשית בליווי מוגבר של כוחות המשטרה, דבר שיוצר חיכוכים והתגברות של האלימות. הדברים קורים ללא התחשבות בהליכי הסדרה עתידיים של כפרים לא מוכרים, כמו במקרה של ואדי אלנעם, הכפר הבדואי הלא מוכר הגדול ביותר בנגב.
במבחן התוצאה, המדינה מדברת עם התושבים הבדואים בשתי שפות שונות. מצד אחד, המדינה מביעה עניין בהליכי הסדרה של כפרים לא מוכרים ובפיתוח של כפרים קיימים, אך מנגד היא ממשיכה במדיניות ההשתלטות על הקרקעות על ידי נטיעת עצים והריסת בתים המונית.
אנו קוראים.ות לחדול ממדיניות נטיעת העצים, שרק מבעירה את השטח ואינה מקדמת פתרונות ישימים. יש לפעול מיד להרגעת הרוחות בדרכי שלום, ולהימנע מאלימות. יש להכיר בקשר ההיסטורי של הבדואים עם אדמות הנגב באמצעות תכניות הסדרה שיעשו בשיתוף פעולה עם תושבי הכפרים הלא מוכרים, ולפעול כדי לספק את צורכי הכפרים תוך דאגה לזכויות אדם ולרווחת התושבים הבדואים.