חברות וחברים יקרים,
בעיצומן של הכנות לכנס על מאבקן המתמשך של הנשים למיצוי זכויותיהן, ובראשן הזכות לחיים, פתאום הכל מתגמד. כל השיחות סביב עיצוב ההזמנה, הדוברים, איפה, מתי ואיך. בו בזמן שאנחנו עסוקות בפרטים טכניים, עוד אישה נופלת קורבן לאלימות. רצח אכזרי באור יום, באמצע רחוב ראשי, ולעיני העוברים ושבים!
את תחושת הכובד שליוותה אותי ביום הירצחה של וופא עבאהרה, בת ה-41 מעראבה שבגליל, לא חשתי כבר הרבה זמן. תחושות חוסר האונים, האכזבה והכעס הקפיאו את כל התוכניות שהיו לי, ונאלצתי להפסיק לחצי יום את ההתעסקות בארגון האירוע, כי פשוט לא הייתי מסוגלת לעבוד. לא הכרתי את וופא ולא את הסיפור האישי שלה, אבל הכרתי נשים כמוה, וכמו 19 הקורבנות שנפלו מתחילת השנה, שדפקו על דלתות, חיפשו עזרה ולא מצאו.
יום אחרי הרצח אני עומדת לצידן של עשרות נשים בעצרת מחאה, אל מול עינינו עוברות מאות מכוניות, נהגים ונהגות אדישים למתרחש. כנראה לא רק המשטרה ולשכות הרווחה אטומי אוזניים כשדופקת על דלתן אישה נרדפת, גם החברה אדישה ואטומה.
אני חוזרת למקום שבו הדברים נעצרו וממשיכה בתכנון הכנס יחד עם השותפות שלנו, נשים אמיצות מהארגונים "נשים נגד אלימות" ו "אעלאם", באמונה שאת חלקי בשינוי שאני שואפת לו אני צריכה למלא באמונה עמוקה שהוא חשוב ומשפיע. חוזרת לתסריט שיניע אנשים לפעולה, לכנס שיבקש לשים את האלימות נגד נשים על סדר היום הציבורי, ולעבודה תקשורתית שתדרוש חקירה עד שנגלה איפה נכשלנו, שופטים ושוטרים ומנהיגים ואזרחים.
וופא עבאהרה היא לא עוד שם. היא האישה שחיזקה בי יותר מתמיד את הרצון לעשות כל אשר בידי, גם הזעיר ביותר, למיגור מספרן של קורבנות אלימות.
שלכם,
סמאח בסול
מנהלת פעילות ציבורית ודוברות לחברה ערבית