חברות וחברים יקרים,
ולאדי הוא ילד שתיכף ימלאו לו תשע. הוא מתקשה ברכישת שפה ובביטוי, יש לו בעיות מוטוריות, והוא נזקק לסיוע בכל תחומי החיים. אמו, מרינה, הגיעה לישראל מגיאורגיה כעובדת סיעוד והפכה לבת זוגו של גבר ישראלי. זמן קצר אחרי שהרתה לו הוא החל להתעלל בה. כשנמלטה עם בנה למקלט לנשים מוכות היא איבדה את מעמדה כאן. ולאדי מצוי במשמורתה הבלעדית, האב חשוד שפגע גם בו. אנחנו מלווים את השניים למעלה מארבע שנים, מאז הפעם הראשונה שמשרד הפנים הורה לה לארוז את חפציה וללכת, למרות שברור היה לכולם שמשמעות גירושה מישראל היא גם גירושו של הילד, אזרח ישראלי.
ולאדי משולב במערכת חינוך מיוחד מצוינת, שלה הוא חב את כל התפתחותו, וזוכה גם לסדרת טיפולים משלימים. חוות הדעת בעניינו חד משמעיות: עתידו תלוי בכלים שיוקנו לו עכשיו, בשנים שקריטיות להתפתחותו. בלי הכיתות הקטנות שבהן הוא לומד, השיעורים הפרטניים, הפיזיותרפיה, קלינאות התקשורת והריפוי בעיסוק הוא עשוי להפוך לאדם לא מתפקד, דפוק וזרוק בשולי החברה. מערכת החינוך המיוחד והטיפול בילדים בעלי מוגבלויות בגיאורגיה מפגרים שנות אור אחר ישראל.
למרות זאת, פעם אחר פעם החליטה הוועדה המייעצת לשר הפנים על מתן מעמד, שבסמכותה לדון בבקשות הומניטריות שמוגשות למשרד, כי נסיבות חייהם של השניים – ילד עם מוגבלות קשה ואשה שהיא קורבן לאלימות קשה – אינן מצדיקות הקניית מעמד מטעמים הומניטריים. פעם אחר פעם אימץ משרד הפנים בחום את ההחלטה, והורה להם לצאת מהארץ.
התיק הזה ידע גלגולים שונים ומשונים. פנינו למשרד הפנים ונדחינו. ערערנו לבית הדין לעררים – אותה אינסטנציה בעייתית שהוקמה כערכאת ערעור על החלטות משרד הפנים – והערעור התקבל. הנושא חזר לבחינת המשרד, אבל זה עמד בשלו: החוצה. שוב ערערנו, ונדחינו. הדיין קבע כי למרות שמערך החינוך המיוחד בגיאורגיה טעון שיפור רציני, לא ייגרם לולאדי נזק חמור מהמעבר. ערערנו לבית המשפט המחוזי, ובשבוע שעבר ניתן פסק הדין. טענותינו התקבלו במלואן: בית המשפט פסק כי החלטת משרד הפנים התקבלה בהליך פגום, מתבססת על קביעות שגויות ולא סבירה במידה קיצונית. השניים יישארו בישראל. האם תקבל תושבות ארעית – מעמד שמזכה אותה לראשונה בזכויות סוציאליות ובביטוח בריאות. בתום שנתיים יישקל שדרוג מעמדה.
במהלך השנים הארוכות שאנו מלווים אותם ולאדי התקדם והתפתח. מבן חמש שבקושי אומר כמה מילים הוא הפך לילד שמרכיב משפטים. הוא רכש ביטחון, והסגירות והחשש שאפיינו אותו הפכו לחום ידידותי. הוא סקרן, פעלתן, ויש לו צחוק כובש. אמו היא האישה החזקה בתבל. כשהתקשרתי אליה לבשר שניצחנו היא צחקה, ובכתה, ובעיקר סירבה להאמין. זה כמו חלום, היא אמרה, הסיוט נגמר.
התיק הזה אינו תיק גדול. הוא פרטני מאוד, והקביעות שניתנו בו מוגבלות בהשלכותיהן. אבל זה מסוג המקרים שנכנסים עמוק ללב. ילד קטן ופגוע ואשה אחת אמיצה, שהצלחנו להקנות להם הווה ועתיד טובים יותר. לפעמים די בכך.
שלכם,
עו"ד טל חסין
האגודה לזכויות האזרח