שרון אברהם-ויס
ביום חמישי התפרסמה רשימת "צוות המומחים במינוי המטה לביטחון לאומי (המל"ל) להתמודדות עם מחלת הקורונה - דו"ח מספר 3 הבטחת הבלימה ותכנון שלב היציאה". המשמעות היא שאנחנו כבר רואים את האור בקצה המנהרה, בשורה משמחת לאור העובדה שיומיים קודם לכן פורסמו מסקנות הביניים של הוועדה המיוחדת בעניין נגיף הקורונה בכנסת ושם נכתב במפורש כי אין לישראל בשעה זו אסטרטגיית יציאה.
אך יחד עם השמחה יש כאן גם שלוש בשורות רעות לחברה בישראל: ראשית, העובדה כי על תכנון יציאה ממשבר כה עמוק לחברה האזרחית ולמשק אחראי גוף ביטחוני; השניה היא נגזרת של הראשונה והיא כי אותו גוף אחראי כולל כלכלנים ופיזיקאים אך נעדרים ממנו מקצועות ומומחיות חיוניים לחזרה לשגרה כמו פסיכולוגיה חברתית, חינוך, נציגות מגזר שלישי, שלטון מקומי, מחקר קליני, אפידמיולוגיות, מומחיות סביבה, תחבורה ציבורית, בריאות נפש, מדיניות ציבורית, אתיקה ועוד; והשלישית היא העדר ייצוג הולם - בצוות שכולל 31 חברים יש שתי נשים בלבד ואין כלל ערבים.
למעשה, צוות המומחים המדובר הוא צוות של גברים, אנשי ביטחון שאמונים לתכנן לכולנו את החזרה לחיים מתפקדים. זהו אמנם מצב חירום, אבל שגוי להתייחס אליו כמו אל מלחמה.
אין לייחס למי שהרכיב את הצוות כוונה רעה - נהפוך הוא, במשבר כזה ראוי לציין את חברי הצוות שלפי הפרסום התנדבו לסייע במאמץ המשולב. יחד עם זאת, התבוננות ברשימה מחדדת את נקודת העיוורון וברירת המחדל בחברה בישראל. הבחירה במל"ל כגוף הרלוונטי ורשימת החברים בצוות הם בקליפת אגוז ברירת המחדל בחברה הישראלית: פתרון צבאי-בטחוני.
בעת משבר הראשונים שנקראים לדגל הם גברים, אנשי צבא מיומנים, נאמנים, מתייצבים, אך אינם יכולים להכיל ואינם מכירים את כל החוליים והתרופות שלהם נזקקת החברה בישראל. כאן מדובר בפנדמיה, והפתרונות הנדרשים הם שונים: המאבק הוא להקטנת נזקי הגוף, הנפש והכיס, גם ברמת הפרט וגם ברמת המדינה.
מהמשבר הקשה שאנו חווים נפגעים כולם - יהודים וערבים, חילונים ודתיים, גברים ונשים. את המחיר בטווח הארוך, חברתית וכלכלית, משלמות ביתר שאת הקבוצות המוחלשות בחברה. את המחיר הכבד ביותר תשלמנה נשים, אלו העומדות בראש רוב המשפחות החד-הוריות ואלו המתפרנסות סטטיסטית פחות מגברים. נשים הן גם אלה המאיישות את התפקידים הלא מתגמלים במערכות המרכיבות את תשתית ה"נורמליות" של חיי היום יום - מורות, גננות, עובדות סוציאליות, מטפלות וסייעות. בנוסף, עוד לפני סיום המשבר במדינות רבות בעולם כבר מצביעים על עליה משמעותית בהיקפי האלימות במשפחה בתקופת הסגר. הנשים כמעט נעדרות מכוחות הביטחון (בוודאי בדרגות הבכירות) ומשום כך, כאשר נדרשים להקרא לדגל, הן אינן נמצאות כלל ברשימת הקריאה.
עכשיו נדמיין חזרה לשגרה בלי נשים, בלי מומחיות ממדעי החברה, בלי אפידמיולוגיות, בלי נשות חינוך, בלי עובדות רווחה, נציגות שלטון מקומי ובלי הבנה בחברה אזרחית. ככה נראית הדרת נשים, שאינה מסיבות דתיות ולא מסורתיות אלא ממוסדת.
הנה ההזדמנות האמיתית שלנו בעת משבר לשנות את ברירת המחדל ולמנות צוות מומחים ומומחיות שיאפשר בחינה מערכתית של כל הרכיבים הדורשים תיקון ביציאה שלנו מהמשבר הנוראי הזה. מומחיות של חברה אזרחית עם מבט רחב לגבי כל ההיבטים הדורשים פתרון, בלי להכות שוב בפטיש הביטחוני.
הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח בישראל