בדצמבר 2018 אישרה הממשלה את הקמתה של ועדה ציבורית שתבחן את נושא המעצרים לצורכי חקירה ("מעצרי ימים", לפני הגשת כתב אישום). הוועדה הוקמה בעקבות ביקורת מתמשכת על כמות המעצרים, על תנאי המעצר ועל היעדר חלופות מספיקות למעצר.
הנתונים:
למרות חקיקתו של חוק המעצרים ב-1996, במטרה ברורה להגביל את השימוש בכלי המעצר, מספר המעצרים עלה מ-40 אלף בשנת 1998 ל-61 אלף בשנת 2014.
מגמת העלייה המתמדת המשיכה גם בעשור האחרון, והיא גבוהה משמעותית מהגידול שחל בתקופה זו באוכלוסיית המדינה: בעוד שמספר העצורים עלה ב-31% מ-2006 עד ל-2017 (מ-45,884 עצורים ל-60,198), האוכלוסיה גדלה בתקופה המקבילה רק ב-23.5% (מ- 7,116,700 ל-8,793,000).
מספר המעצרים הגבוה מעורר קושי גם נוכח הירידה המתמדת בשיעורי הפשיעה בעשור האחרון: ירידה של כמעט 50% – מ-67.3 תיקים לאלף איש ב-2006 ל-35.3 ב-2018.
אחוז המעצרים "המוצדקים" – מעצרים שבעקבותיהם הוגש כתב אישום – ממשיך להיות נמוך מאוד ולעמוד על פחות מ-50%.
בנייר עמדה שהגשנו ב-6.2.2020 לוועדה לבחינת המעצרים התייחסה עו"ד אן סוצ'יו לארבעה תחומים שבהם עוסקת האגודה ושממחישים את הקלות שבה המשטרה שוללת את חירותם של אנשים:
1. מעצרים בהפגנות: חלק גדול מהמעצרים שנחשפנו אליהם במהלך הפגנות אינם מבוססים על כל עילת מעצר חוקית. לעיתים קרובות נעצרים מפגינים לאחר שניתנת הודעה על התקהלות בלתי חוקית. בשלב זה המשטרה עוצרת מפגינים באופן שרירותי וחסר הבחנה לצורך פיזור ההפגנה והרתעה של המפגינים האחרים. לעיתים קרובות "מנהיגי" המחאה הם אלה שנעצרים, בתקווה שהדבר יוביל להרגעת המפגינים האחרים, וכסוג של ענישה. יודגש, כי לא מדובר במעצר של מפגינים אלימים או כאלה שמסכנים את שלום הציבור, ולמרות זאת עילות המעצר מוגדרות באופן שרירותי ולא רלוונטי כ"שיבוש הליכי חקירה" או "מסוכנות". עדות מובהקת לשימוש המוגזם בכלי המעצר בנסיבות אלה ניתן למצוא בשיעור המעצרים שהובילו להגשת כתב אישום: רק בכ-30% מהמעצרים בעבירה של "השתתפות בהתקהלות אסורה", "השתתפות בהתפרעות לאחר הוראת פיזור" ו"השתתפות בהתפרעות" הוגש כתב אישום.
2. מעצרי קטינים בירושלים המזרחית: במהלך השנים האחרונות פנינו מספר פעמים למשטרה ולמשרד המשפטים בעניין הפרת זכויות קטינים תושבי ירושלים המזרחית בעת מעצרם, אולם למרבה הצער כמעט ולא זכינו להתייחסות עניינית. ניסיוננו מלמד כי חקירתם של קטינים אלה בעבירות הנוגעות להפרות סדר מתבצעת באופן שגרתי כשהם נתונים במעצר, למרות שלעיתים קרובות אין לכך הצדקה. נוסף על כך, הוראות חוק הנוער, שנועדו להבטיח הגנה מיוחדת לקטינים נוכח המאפיינים הייחודיים שלהם, אינן מיושמות כלפי קטינים בירושלים המזרחית, והמשטרה עושה שימוש שגרתי בחריגים לחוק. מעצרי קטינים בירושלים המזרחית מבוצעים לעיתים קרובות בנסיבות פוגעניות: בשעות הקטנות של הלילה כשהילד מוצא ממיטתו, באופן פומבי כשהילד נלקח מבית ספרו על ידי שוטרים חמושים במדים או כשהוא מובל ברחוב מול שכנים וקרובים בידי מספר רב של שוטרים. זאת ועוד, הקטינים מובלים לעיתים קרובות במקומות פומביים כשהם אזוקים בידיהם, למרות שסביבם שוטרים רבים ואין כל הצדקה לאיזוק.
3. מעצרי שווא בגין תקיפת שוטר: תופעה נוספת שנחשפנו אליה היא מעצרי שווא בגין תקיפת שוטר או הפרעה לשוטר, ומילוי דוחות מעצר או פעולה שקריים, כשלעתים המטרה היא לכסות על אלימות שוטרים. גם דוח הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה (בראשות עו"ד אמי פלמור) שפורסם ביולי 2016 התייחס לקלות שבה אזרחים מוצאים עצמם חשודים בעבירות של תקיפת שוטרים בעקבות מפגש עם שוטרים.
4. מעצר בשל עוני: הקשר בין עוני ונזקקות לבין מעורבות בפשיעה מבוסס במחקרים ובנתונים מרחבי העולם. גם בישראל נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים כי הייצוג של אנשים נזקקים בהליכים פליליים גבוה פי שניים משיעורם באוכלוסיה. ישנם הסברים שונים לתופעה זו. בין היתר, הדין הפלילי מכיל שורה ארוכה של הוראות, המטילות מגבלות על התנהלות במרחב הציבורי, ולצידן שורה של חוקי עזר עירוניים שגם הם קובעים את המותר והאסור במרחב הציבורי. הניסיון המצטבר בכל העולם הוא שהאכיפה של הוראות אלו פוגעת באופן בלתי פרופורציונלי באנשים עניים, המשתמשים במרחב הציבורי לצורך מגורים, קיבוץ נדבות וכדומה.
עוד טענו בנייר העמדה שהמשטרה חייבת לאסוף נתונים סטטיסטיים לפי פרמטרים שונים הנוגעים לזהותם של חשודים ועצורים (לדוגמה מוצא, דת, גזע ואיזור מגורים). היכולת לפלח נתונים לפי קבוצות שונות באוכלוסיה היא קריטית לאיתור תופעות שאין כמעט דרך אחרת לאתרן, ובראשן שיטור ואכיפת יתר כלפי קבוצות מיעוט (פרופיילינג).