רוני פלי
ביום רביעי בשבוע שעבר, 80 יום אחרי שמצאה עצמה כלואה במעצר מינהלי לאחר שהגיעה למעבר אלנבי כדי להשתתף בחתונה בגדה, הצעירה הירדנית היבא אללבדי חזרה הביתה. את החשד שגויסה לחוליה משותפת של חיזבאללה וכוח קודס האיראני וכי הגיעה לארץ על מנת לגייס סוכנים היא יכולה להשאיר מאחוריה. אך עם שחרורה של אללבדי נסתם גם הגולל על הדיון התקופתי סביב מעצרים מינהליים.
החשדות נגד אללבדי (אותם הכחישה מכל וכל) חמורים, אך במקום לאסוף ראיות, להעמידה לדין ולאפשר לבית המשפט להגיע לחקר האמת, שירותי הביטחון הותירו אותה במעצר מינהלי ללא משפט וללא תאריך תפוגה. מעצר שהסתיים לפתע, בשל המשבר שנוצר בין ישראל לירדן.
מעצרים מינהליים הם ירושה מתקופת המנדט הבריטי, אז שימשו כמכשיר לדיכוי השאיפות הלאומיות של יהודים ופלסטינים כאחד. כיום, הם תקפים בזכות התקנות לשעת חירום שמעולם לא בוטלו. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה היה ניסיון לעשות בהם שימוש. מי שיצא נגד הניסיון היה חבר הכנסת דאז מנחם בגין, שאמר כי "ישנם חוקים רודניים וישנם חוקים בלתי מוסריים. חוק בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי". בתחילת שנות ה-80 בגין שב והביע התנגדותו למעצרם מינהליים, הפעם בהיותו ראש ממשלה ושר ביטחון, סביב פרשת המחתרת היהודית.
עד השנים האחרונות, מעצרים מינהליים היו רעה חולה שפגעה רק בפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית. בשנים 2015-2005 הוצאו למעלה מ-4,000 צווי מעצר מינהליים, אך רק ב-5% מהמקרים הוגשו כתבי אישום. המשמעות מאחורי המספרים: אלפי בני אדם ישבו חודשים, ולפעמים שנים, בכלא, מבלי שהוגש נגדם כתב אישום, מבלי שקיבלו את יומם בבית משפט, מבלי שיוכלו להתגונן מול החשדות נגדם שמתבססים על חומר חסוי. כיום, בין 400 ל-500 בני אדם יושבים במעצר מינהלי בכל רגע נתון. בימים אלה ממש מוחזקים 461 איש במעצר מינהלי, שלושה מהם שובתים רעב במשך ימים ארוכים. כולם מופשטים לחלוטין מזכויות בסיסיות.
על המעצרים המנהליים מתקיימת לכאורה ביקורת שיפוטית של בג"ץ, אך מחקר מ-2012 הראה כי במשך עשור לא קיבל בית המשפט העליון ולו עתירה אחת של עצור במעצר מינהלי. זה לא מפתיע. רשויות הביטחון עוצרות פלסטינים במעצר מינהלי כי אותו אדם מסכן את הציבור לכאורה, ולכן רוצים למנוע ממנו לעשות מעשה. את המידע אודות המסוכנות השב"כ מראה לשופטים בלבד מאחורי דלתיים סגורות. גם מול שופטי בג"ץ אין לעצור ולעורך דינו אפשרות להכיר ולהתגונן נגד המידע שמיוחס נגדו.
הסטטיסטיקה מלמדת שהשופטים מאמינים לחומר הסודי שמוצג לפניהם ומאריכים את המעצרים, אך אותה מציאות גם מלמדת שכאשר ירדן מחזירה את השגריר שלה המסוכנות של היבא אללבדי נעלמה כלא היתה. מהי אותה מסוכנות שבגינה נכלאה ללא משפט וללא כתב אישום במשך חודשים ארוכים, ואיך היא התפוגגה כהרף עין? האם יכול להיות שהכליאה הזו לא היתה הכרחית? האם שביתת הרעב שלה – דרך המחאה היחידה שנותרה לעציר המינהלי – היא שהעלימה את הסכנה החמורה? האם יש עוד עצורים שכלואים ללא משפט ומבלי שהם יודעים על מה, אך היות שמדובר בפלסטינים מסוכנותם לא תתפוגג באיבחת הסכם של משרד החוץ?
אין לנו מושג. מה שאנחנו כן יודעים זה שכמו תופעות רבות נוספות, פגיעה שמתרחשת מאחורי הקו הירוק ושכבר החלו ליישמה ביחס למתנחלים, סופה שתחלחל גם לתוכו. חוק המאבק בטרור, שנועד להחליף את ההוראות המנדטוריות, אמור היה לכלול בתוכו סעיפים המתירים מעצר מינהלי גם בתחומי ישראל. בשל התנגדות של גורמים שונים, בהם נציגי המתנחלים, החלק שעוסק במעצרים מינהליים נותר על שולחנה של ועדת חוקה חוק ומשפט.
מעצר מינהלי הוא כלי פסול שיש להפסיק להשתמש בו, אבל כנראה שרובנו יכולים להרגיש בטוחים שהוא לעולם לא יופעל כלפינו. חוק אחר שעסק במעצרים מינהליים, אותו הציע ח"כ בצלאל סמוטריץ', ניסה לעשות סדר בנושא. אבל סמוטריץ' הבהיר כי החוק "נוגע בעצם רק לערבים", ובמדינה דמוקרטית לא ייתכנו חוקים מפלים וגזעניים. במדינה דמוקרטית לא זורקים אישה למעצר לתקופה לא ידועה מבלי שתוכל להגיב לחשדות הסודיים שמוטחים בה. עושה רושם שהדיון במאפייני הדמוקרטיה הישראלית וביחס למשטר הצבאי הדכאני תחתיו חיים פלסטינים בגדה המערבית ייאלץ להידחות, כי השגריר הירדני כבר בדרך חזרה.
הכותבת היא עו"ד באגודה לזכויות האזרח