מעבר למה שנראה ככשלי חקירה, מישהו באמת סבור שהיא רצתה לשכב עם כל כך הרבה גברים, לעיני כל כך הרבה גברים, ועוד שיצלמו אותה?
עו"ד שרון אברהם-ויס
הפרשה באיה נאפה, שהסתיימה דווקא בהרשעת הצעירה הבריטית שהתלוננה נגד התיירים הישראלים, הצליחה לעורר את הציבור כאן לצאת לרחוב. ולא רק בתל אביב, אלא גם בפראלימני. בעודי עומדת שכם אל שכם עם אחיותיי מול שגרירות קפריסין - ומעריצה את אלה שנסעו לשם - פנו אלי חברים ושאלו, בתום לב, למה בעצם? אם הם שוחררו והיא הורשעה, על מה אנחנו מפגינות?
אני לא מתכוונת להיכנס לנבכי הפרשה הספציפית, ולדון במה שנראה כמחדלי חקירה (הזנחת הזירה, תנאי החקירה שבה חזרה בה מתלונתה וכו'). מאחר שהעניין כלל לא נבדק, אני גם לא קובעת נחרצות שמה שהתרחש ביולי בחדר המלון עונה להגדרה המשפטית של אונס. אני כן רוצה להסביר למה לא מדובר ב"עוד פרשה", ולמה אנחנו לא יכולות לשתוק.
הרבה דיו נשפך על שאלת ההסכמה שבמוקד הדיון המשפטי. הסוגייה, כמו ההגדרה של אונס, השתנו עם השנים. כשגדלתי, "כשאת אומרת לא", היה שיר חביב. היום, בעיקר לאחר מהפכת metoo, ברור שנדרשת הסכמה פוזיטיבית ליחסי מין. כלומר, אם את אומרת לא – זה לא; ואם את לא אומרת כלום – אז צריך לברר. היום, בניגוד לעבר, גם ברור לכולם שיש אונס בחיי הנישואין, ושאישה יכולה להתחרט באמצע.
ולמרות השינויים וההתקדמות, עדיין אנחנו נתקלים באצבע מאשימה כלפי מתלוננות. "תראי מה היא לבשה", "שמעת על העבר המיני שלה", "היא הייתה חשפנית", ועוד שורה של הערות לא רלוונטיות. אישה יכולה ללבוש מה שהיא רוצה ולשכב עם מי שהיא רוצה. אין בכך שום הצדקה או אישור לאונס.
ומעבר לסוגיית ההסכמה, יש גם את שאלת הרצון החופשי שעומדת במוקד ההתנהלות שלנו כחברה. גם אם אותה צעירה רצתה לשכב עם אחד הצעירים הישראלים, וגם אם לא אמרה בפירוש "לא" כאשר שאר חבריו נכנסו לחדר, האם מישהו באמת חושב שהיא הייתה מעוניינת לקיים יחסי מין עם מספר גברים מול קבוצה גדולה של גברים נוספים? בשלב הזה, ההסכמה המקורית נגדעת.
לכך מצטרפת העובדה שחלק מאותם צעירים צילמו את יחסי המין ו"שלחו לחבר'ה". מעבר לפן הפלילי, מדובר בניצול והתייחסות מבזה ומשפילה כלפי אישה חלשה. אף אחד לא היה רוצה שיצלמו בעירום את אחותו, בתו או אמא שלו – ומן הסתם גם לא אותו, את אביו או אחיו - ויפיצו לכל העולם. זו מהות ההחפצה: התייחסות אל אדם אחר כאל חפץ.
אז איך קרה שבתום אותו אירוע, שגם אם לא ענה להגדרה משפטית כזו או אחרת, ודאי נחרט בגופה ובנשמתה של אותה צעירה, היא זו שהפכה לעבריינית? כי היא לכאורה חזרה בה מעדותה. מי שעוסקת בטיפול ובתמיכה בנפגעות תקיפה מינית יודעת על הקושי שבמגע עם הרשויות, על הפגיעה הנוספת הצפויה גם בעת החקירה במשטרה, במהלך הטיפול בבית החולים, ובהמשך - אם בכלל מגיעים בשלב הזה - בבית המשפט.
רבות בוחרות לא להתלונן ולא להעיד על מנת שלא לעבור את הטראומה שוב. מבחן המציאות מוכיח שדרכן של מתלוננות רצופה ייסורים. גם הרשויות, חרף התקדמות גדולה בטיפול ובהכשרה, עדיין לוקות בחסר. לכן, אני בוחרת להאמין לה.
עו"ד שרון אברהם-ויס היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח