בעבר היו קיימים בנגב 46 כפרים בדווים לא-מוכרים. לאחר שהמדינה הכירה ב-11 מתוכם, נותרו בנגב 35 כפרים שלא הוכרו. חלקם נמצאים במקומם עוד מלפני קום המדינה, והאחרים קיימים זה עשרות שנים, לאחר שתושביהם הועברו למקומם על ידי המדינה בזמן השלטון הצבאי.
האוכלוסייה הערבית הבדווית בנגב מונה מעל ל-250 אלף איש. על פי הערכות שונות, כ-40%-25% מתוכם מתגוררים בכפרים הלא מוכרים (ראו למשל את נתוני פורום דו-קיום בנגב). הכפר הבלתי-מוכר הקטן ביותר מונה מעל 400 איש ואישה, ולכפר הגדול ביותר אוכלוסייה בת מעל-10,000 איש ואישה.
למרות העובדה ש-11 כפרים זכו להכרה מצד הממשלה ומוסדות התכנון, תושביהם עדיין ממשיכים להתקיים ללא תשתיות בסיסיות כגון מים, חשמל, דרכים, פינוי אשפה ועוד, וללא גישה נוחה לשירותי חינוך או רפואה. זאת עקב סירובה של המדינה לפתח את היישובים, לתת היתרי בנייה למגורים ולפתח התשתיות בהם, והתניה של כל פיתוח בהסדר בעלות על הקרקע.
השטח שעליו יושבים הכפרים הלא מוכרים מהווה כ-2.7% משטח הנגב (כ-350,000 דונם). שטח תביעות הבעלות במחלוקת מהווה כ-4.9% משטח הנגב (כ-640,000 דונם).
כל 35 הכפרים שטרם הוכרו עומדים בקריטריונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) להגדרת יישוב מבחינת המאפיינים החברתיים: לפי הלמ"ס, יישוב הוא מקום המאוכלס בקביעות, מתגוררים בו מעל ל-40 בוגרים, יש בו מינהל עצמאי, והוא אינו נמצא בשטח המוניציפלי של יישוב אחר. הקריטריון היחידי החסר לכפרים הבלתי מוכרים הוא הכרזת שר הפנים על המקום כיישוב.
לכל כפר מבנה מגובש פיסי וחברתי, היגיון תכנוני פנימי וזהות ייחודית. הכפר מתפקד כיישוב לכל דבר, על בסיס הסכמות פנימיות.
אי-הכרה של המדינה בכפרים משמעותה:
- שהמדינה מעולם לא ערכה עבורם תכנון ולא השקיעה מאומה בפיתוחם.
- שכל מה שקיים בכפרים איננו חוקי ולא יכול להיות חוקי, שכן מבחינת החוק היישוב לכאורה לא קיים. כך, תושבי הכפרים הלא-מוכרים אינם יכולים לקבל היתרי בנייה ולפיכך המבנים בכפרים מוגדרים כ"בלתי-מורשים" ועומדים בפני סכנת הריסה. בשנת 2018, לדוגמה, נהרסו כ-2,326 מבנים ביישובים הערבים הבדווים בנגב, כאשר 604 מבנים מיועדים למגורים.
כתוצאה מההזנחה ארוכת השנים, סובלת האוכלוסייה הבדווית גם ממצוקה כלכלית וחברתית קשה.
אי-ההכרה בכפרים גורמת לפגיעה אנושה ומתמדת בזכויותיהם הבסיסיות ביותר של תושבי הכפרים הללו, בהן הזכות לקורת גג ולדיור הולם, הזכות ליהנות מתשתיות ומשירותים בסיסיים – חינוך, בריאות, פרנסה ופיתוח כלכלי, הזכות לתכנון ראוי ולשיתוף בקבלת ההחלטות על אופיו העתידי של יישובם.
הגיע הזמן להכיר בכפרים הבדווים, לשתף את תושביהם בהליך הסדרתם ותכנונם ולהתייחס אל תושביהם כאל אזרחים שווי זכויות.
האגודה לזכויות האזרח, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב,
במקום – מתכננים למען זכויות תכנון
קישורים:
מנגנון של נישול והפחדה: מדיניות הריסות מבנים ביישובים הערבים בדואים בנגב, פורום דו-קיום בנגב, יוני 2019
הכפרים הלא מוכרים בנגב בצל המדיניות הממשלתית, האגודה לזכויות האזרח ובמקום – מתכננים למען זכויות תכנון, מאי 2017
בין אפליה להפקרה: הכפרים הבדואים המוכרים והיישובים היהודיים החדשים בנגב, פורום דו-קיום בנגב, ואקטיבסטילס, מרץ 2014