סנא אבן ברי
במקביל לציון היום העולמי לזכויות האדם, שחל ביום שלישי ה־10 בדצמבר, ובפרט בשנה זו, אני סבורה כי יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לזכות לחינוך ולסוגיות הנוגעות למורים ולמחנכים.
התוצאות של מבחני פיז"ה האחרונים עוררו רעש גדול, אך לא היה ברור אם העניין והדאגה בתקשורת נבעו מן הפערים הגדולים בין התלמידים הערבים והתלמידים היהודים או משום שהתוצאות ישפיעו על תדמיתה של ישראל ביחס למדינות ה־OECD. כך או כך, המבחנים מלמדים על כישלון חינוכי מהדהד ומתמשך בשנים האחרונות.
דו"חות ונתונים רשמיים המתפרסמים מדי שנה מובילים לאותה מסקנה: מערכת החינוך נוהגת אפליה בין תלמידים ערבים ליהודים. לפני שנה בדיוק נערכה בכנסת ועידה בנושא החינוך בקהילות הערביות הבדואיות בנגב, והנתונים שהוצגו שם מצביעים על אותה מגמה: מספר הילדים הממוצע בכיתה בחינוך הקדם־יסודי בקהילות הבדואיות הוא 31.1 – אחוז גבוה לעומת מספר התלמידים בכיתה בשאר המדינה, 29.3. קיים מחסור עצום בכיתות לימוד, ובפועל נבנות רק כמחצית מן הכיתות שאושר תקציב לבנייתן. המחסור הזה בכיתות לימוד בגן, מונע מ־5,000 ילדים בני שלוש-חמש, מסגרת חינוכית ראויה.
בשל סכסוכים תקציביים בין המועצה האזורית אל־קסום (הכוללת את יישובי הפזורה הבדואית מצפון לבאר שבע) לבין משרד החינוך, הושבתה מערכת החינוך במועצה מספר פעמים. שנת הלימודים החלה באיחור וכ־19,000 תלמידים נותרו בלי מסגרת חינוכית. בספטמבר 2019 נסגרו תשעה גני ילדים מכיוון שלא עמדו בדרישות הבטיחות והביטחון, וכתוצאה מכך נותרו 200 ילדים בבתיהם.
באוקטובר הופסקה פעילותם של האוטובוסים המסיעים את התלמידים מהכפרים הלא־מוכרים לבתי הספר, לאחר שחברות ההסעות לא קיבלו תשלום על שירותי ההסעות שסיפקו. בחודש נובמבר הושבתה מערכת החינוך במועצה האזורית אל־קסום כולה והשאירה 34,000 תלמידים בבתיהם, בשל חוסר יכולתן של הרשויות למצוא פתרון כספי למימון פעולת בתי הספר.
למול עובדות אלה קיימת מציאות שונה לגמרי: כאשר ההתנחלויות איימו לשבש את מערכת החינוך בשנה זו משום שלא קיבלו תקציבים לפני כמה שנים, מיהר משרד החינוך להעביר 70 מיליון שקלים כדי לספק הסעות לתלמידים. די בכך כדי להבהיר שכשמדובר בתלמידים יהודים, הרשויות לא מתמהמהות וממהרות למצוא פתרונות.
הסטודנטים הערבים-הבדואים בדרום אינם נהנים מפריבילגיות כלשהן. הם מיעוט בתוך קבוצת מיעוט ילידית ומחציתם נולדו וחיו בכפרים לא־מוכרים. כדי ללכת לבית הספר ולזכות בחינוך – מה שאמור להיות זכות מוגנת – הם נאלצים לעתים קרובות לנסוע עשרות קילומטרים וללמוד בתנאים ירודים. אין להם אפשרויות מגוונות שמהן יוכלו לבחור את המסגרת החינוכית הרצויה להם. מערכת החינוך הממשלתית היא האופציה היחידה העומדת לרשות התלמידים הערבים בנגב. הם חייבים לקבל את מה שהמערכת הזאת מספקת להם, ומדובר במעט מאוד.
כמשפטנים, אנחנו מזהים סכנה חמורה בהמשך התעלמותה של הממשלה מנתונים אלה. ההתעלמות הזו לעומת ההפתעה מתוצאות הבחינות הבינלאומיות, נראית לא רק מגוחכת, אלא גם מטופשת. הרשויות יוצרות את הבעיות שלהן במו ידיהן: הן מנהיגות מדיניות אפליה שמעמיקה את הפערים ואז משתוממות לנוכח תוצאותיה.
לא מיותר לציין כי בכל פעם שהרשויות ימשיכו להתעלם מן הקשיים ולנקוט אפליה בהקצאת תקציבים, הפערים החינוכיים ימשיכו להתרחב ויותירו את החברה הערבית מחוץ לשיירת הקדמה המדעית.
דרשנו בעבר ואנחנו מוסיפים לדרוש ממשרד החינוך ומהעומדים בראשו להתנהל באופן שוויוני עם מערכת החינוך הערבית, הן בהקצאת התקציבים והן בסוגיות שביסוד דרישותיהם הצודקות של התלמידים הערבים: כמו תוכן הלימודים ודרכי ההוראה; הכשרת מורים ומורות; התמודדות עם האתגרים החברתיים, המדעיים והטכנולוגיים; והרלוונטיות של תוכניות הלימודים. ההתמודדות עם האתגרים הללו תתרום לחיזוקן של מסגרות הלימוד, בתקווה שאלו ימלאו את צורכיהם של התלמידים הערבים. רק אז ישיגו האחרונים גם תוצאות טובות יותר בבחינות הבינלאומיות.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח