חברות וחברים יקרים,
היום, הראשון בספטמבר, שלחתי ארבעה ילדים למסגרות חינוכיות, רובם לבית הספר הציבורי השכונתי. הם הלכו בחולצות בית ספר והתרגשו, מי יותר ומי פחות, ואני, עם הרבה אמון והערכה לצוות החינוכי, התאמצתי להרגיש שאני שולחת אותם למקום מוגן. אבל עם כל הרצון למוגנות חמימה ולתמימות, אסור למערכת החינוך להתעלם מהמציאות השורפת והמתפרקת שמחוץ לבועה. אין ברירה אלא לדבר עם הילדים על מה שקורה ולתווך להם, ברמת הפשטה מתאימה, את המציאות המורכבת.
הקיץ האחרון, שמסתיים כשענני מלחמה מאיימים מצפון ומדרום, היה אחד האלימים ביותר בשנים האחרונות. פרשת סלומון טקה, פרשת איה נאפה, שתיהן קשות ומטרידות, לא יספרו את הסיפור כולו אם לא נסתכל על התמונה הרחבה: החל מאלימות מינית כלפי נשים וילדות, דרך אלימות נגד חרדים וערבים, עבור לאלימות של מבלים ורצח בגלל מקום חניה, וכמובן אלימות ממוסדת, כלפי מפגינים ברחבי הארץ וכלפי פלסטינים, כמו בשכונת עיסאוויה בירושלים המזרחית.
תוכניות למאבק באלימות ישנן למכביר. שר החינוך גם הנחה את מנהלי ומנהלות בתי הספר להתייחס באופן ספציפי לאלימות מינית. אולם אני מציעה גישה אחרת: לחבר בין הנקודות. מערך שיעור שאנחנו מפרסמים היום מתווה את הקשר בין גילויים שונים של אלימות שבמבט ראשון נראה שאין ביניהם קשר. ממותו של סלומון טקה לבין מין קבוצתי או אונס, מהתעללות בנער חרדי אוטיסט להפצת סרטונים מיניים.
אלימות פיזית, מילולית או מינית מתרחשת כשהיחס שלנו לאחר מבוסס על זלזול, רידוד או ביטול האנושיות שלו. הזלזול והביטול מאפשרים את האלימות בין "שווים" לכאורה, אולם למעשה באים מצדם של בעלי הכוח בסיטואציה, המפשיטים את קורבנותיהם מהאנושיות שלהם.
הצעד הראשון בהתמודדות עם האלימות על כל גילוייה אולי נשמע פשטני וטריוויאלי, אבל הוא חשוב ביותר: להסביר לתלמידים/ות, אותם נערים ונערות מתבגרים, שכל אחד ואחת מהם נולד עם זכויות בסיסיות לכבוד, לפרטיות ולחירות. שכל אחת ואחת זכאי לאנושיות מלאה, ושפגיעה בה היא תופעה שאסור לנו לקבל, וגם לא לעמוד מנגד כשהיא מתרחשת מול עינינו.
בעידן הדיגיטלי שבו אנו חיים, כאשר כל אחד ואחת מאתנו מופצץ בסרטונים ובמסרים שמקהים את סף הרגישות שלנו ומייצרים לגיטימציה לפגוע באחר, חיוני שמערכת החינוך תירתם למאבק כולל נגד אלימות ולמען זכויות אדם.
שלכם,
נעמי בייט-צורן מנהלת מחלקת חינוך
האגודה לזכויות האזרח