טל חסין
ישראל הראל מבקש לכלוא את השפה הערבית בבתי ספר של שבת. במאמר שכותרתו "כשבג"ץ פוגע בשוויון (של הערבים)" ("הארץ", 21.6) הוא פורש משנה אתנוצנטרית וחד־ממדית, שכל מילה בה מהדהדת את חוק הלאום, תוך כדי השתלחות בבג"ץ ורמיסה גסה של השפה והזהות הערביות, וממילא של כלל הפלסטינים אזרחי ישראל.
קצפו של הראל יצא על פסיקת בית המשפט העליון בעתירה של תלמידה ומורה ערבים, שדרשו לתרגם לערבית את כל מסמכי בחינת הבגרות המתוקשבת בגיאוגרפיה. בעקבות הגשת העתירה, ואחרי עשור של אפליה וזלזול בתלמידים הערבים, משרד החינוך התקפל. המפות בבחינה והמקרא שלצדן תורגמו במלואם, ולתלמידים ניתנה תוספת זמן.
אלא שבית המשפט לא הסתפק בכך וקבע חובת שוויון מלא בין נבחנים יהודים לערבים בכלל המקצועות, מתוך מתן "מלוא המשקל למעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ולרווחתם של תלמידים שעברית אינה שפת עמם". בכך ניתן האות לעליהום, סליחה – להסתערות, על בג"ץ מצד הראל כאן ומצד מאות טוקבקיסטים ברשת.
טענת המבקרים היא: רוצים שוויון זכויות? רק בעברית. בכללים שאנחנו נקבע. על התלמידים הערבים לוותר על מורשתם ותרבותם ולאמץ לעצמם את שפת המדינה. נכון, כותב הראל, בחינות מתקיימות גם באמהרית וברוסית, אבל זה רק זמני כי דובריהן שואפים להיבלע באוכלוסייה הדוברת עברית. אלא שהגזירה השווה שגוזר הראל בין יוצאי אתיופיה ורוסיה לאזרחי ישראל הפלסטינים היא אבסורד מוחלט. ערביות איננה עדה או מוצא, והמדינה שאת שפתה הערבים נדרשים לנכס ולדעת אינה מגדירה את עצמה כמדינתם. זוהי מדינת הלאום של העם היהודי. וכל השאר? שיאמרו אמן ויגידו תודה.
הניסיון למחוק את השפה הערבית מהמרחב הציבורי איננו חדש. כבר מקום המדינה ובכל שנותיה מאז נעשו ניסיונות לגמדה ולבטלה. תהליך יצירת הזהות הישראלית והחברה החדשה לווה בהטמעת השפה העברית ובהשלת השפה הישנה. עברית היתה גורם מלכד בעבור יהודים, וכך גם הדרת השפה הערבית בהמשך. שפה היא נשאית של זהות לאומית, לכן היא נהפכת, בעל כורחה, לשותפה פעילה בקונפליקטים שבמרכזם זהות ומה שנתפש כנאמנות. הפגיעה בשפה של 20% מאזרחי המדינה, שהגיעה לשיאה בחוק הלאום, נועדה לבדל, להפריד ולהלך אימים. לסמן את ההגמוני לעומת השולי. ליצור הייררכיה מעמדית ולכוון חץ אל האויב.
תנוח דעת הראל ורעיו. ישראל לא היתה מעולם מדינה דו-לשונית דה-פקטו. עוד קודם שהשפה הערבית בוזתה בחוק הלאום, המעמד הרשמי שהוקנה לה נותר במידה רבה ריק מתוכן. עברית היא השפה החולשת על הזירה הכלל-חברתית כאן, שפת הביורוקרטיה והפקידות, האקדמיה, שוק התעסוקה והתקשורת. פעם אחר פעם נדרשים בתי המשפט להתערב כדי לצמצם את האפליה ולהנכיח את השפה הערבית בנוף — בשילוט בערים מעורבות, בתחבורה ציבורית, במסמכים רשמיים.
עכשיו בא בג"ץ, ובפסק דין קטן-גדול הזכיר את מה שכבר איננו מובן מאליו: לתלמידים הערבים מגיע שוויון זכויות מלא בשפת עמם. ישראל היא גם מולדתם.
הכותבת היא עו"ד באגודה לזכויות האזרח, וכותבת העתירה לתרגום כל בחינת הבגרות המתוקשבת בגיאוגרפיה