העולם מציין 120 שנה למאבק על זכויות העובדים, אבל לסולידריות הזאת אין ביטוי מעבר לקו הירוק. ישראל רואה בפועלים הפלסטינים אויב שיש לדכא
רוני פלי
המאבק במאה ה-19 להגביל את יום העבודה לשמונה שעות נחשב לאירוע שהוביל לכך שלפני 120 שנה נקבע 1 במאי כיום הפועלים הבינלאומי. מעבר למאבק על זכויות העובדים, מסמל היום הזה סולידריות ושותפות גורל. אולם לא תמיד הציבור הישראלי מגלה סולידריות כלפי העובדים המוחלשים הישראלים – עובדים שעתיים, מהגרי עבודה, עובדי קבלן. וכשמדובר בעובדים פלסטינים – איננו סולידריים כלל.
בין אלה שנאלצים להיאבק יום יום על זכויותיהם נמצאים עשרות אלפי תושבי השטחים, העובדים בישראל ובהתנחלויות בחקלאות ובבניין. הם נתפסים על ידי הרשויות ורבים מהישראלים ככוח עבודה זול וזמין מצד אחד, ומצד שני כאויבים מרים שיש לדכא. השילוב הזה הוא מצע פורה להתעמרות בעובדים ופגיעה קשה בזכויות האדם.
המצב הכלכלי בשטחים הכבושים, שנמצאים תחת שליטה ישראלית, עגום: האבטלה גואה; המשכורת הממוצעת לא מספיקה לכלכל משפחה; גזל קרקעות על ידי ההתנחלויות והצבא, מכסות המים, סגירת שטחים ואלימות מתנחלים, הן כלפי הפלסטינים עצמם והן כלפי רכושם ובעלי החיים שלהם, פגעו קשות בענף החקלאות - שהיה מקור הפרנסה העיקרי והמסורתי בגדה המערבית. כך כבר יותר מחמישה עשורים.
כל אלה מאלצים את הפלסטינים להסתמך על עבודה בבניין או בחקלאות בישראל ובהתנחלויות. אלה התחומים שבהם מותר להם לעבוד. פועלים פלסטינים רבים עומדים מדי לילה במשך שעות במחסומים, בצפיפות בלתי נסבלת, רק כדי להיכנס לישראל. כאן הם בונים, עובדים בעבודת אדמה ובסוף היום שבים הביתה. האינטרס הישראלי בהעסקת פלסטינים לא מסתכם במענה למחסור בידיים עובדות - זהו אחד מאמצעי השליטה האפקטיביים ביותר על האוכלוסייה האזרחית בגדה המערבית.
תנועה חופשית למקום העבודה, הנראית לנו מובנת מאליה, הופכת בשל המחסומים והמגבלות שהצבא מציב בשל טענות שונות הנוגעות לביטחון, למאבק כמעט יומיומי עבור העובדים הפלסטינים. כניסה לישראל או להתנחלויות מותנית בהנפקת היתר על ידי המינהל האזרחי וניתנת רק למי שעומד בקריטריונים שקבע שב"כ. משטר ההיתרים מוביל לכך שאלפי פלסטינים יעשו כל שביכולתם כדי לקבל את היתר העבודה הנכסף. האיום בשלילת ההיתר הינו מהאיומים הגדולים ביותר על מי שמנסה לפרנס את משפחתו.
כתוצאה מכך, פלסטינים נמנעים מלהגיש תלונות נגד רשויות הכיבוש שפגעו בזכויותיהם, או נגד אזרחים ישראלים שמתעמרים בהם. כך הם סופגים את התנאים הקשים במחסומים, את תשלום דמי התיווך הבלתי חוקי ועוד שלל גזירות. רק לאחרונה נתלו באזור גוש עציון כרוזים המאיימים על פועלים שמי שיבקש סיוע מפעילים או ארגוני זכויות אדם לא יוכל לעבוד בהתנחלויות באזור. האגודה לזכויות האזרח פנתה למשטרה כדי שתחקור את הפרשה.
למרות התלות המוחלטת של הפלסטינים תושבי השטחים במעסיקים הישראלים, מדינת ישראל לא רואה עצמה מחויבת לאפשר כניסתם לעבודה. בדיוק כשם שהיא לא רואה עצמה מחויבת לאפשר לפלסטינים כניסה ללימודים, לביקורי משפחות ולטיפול רפואי. זאת בשל תפיסה ריבונית שלמדינה יש זכות להחליט מי יכנס לשטחה. אבל הגבול שהיא מציבה בין ישראל הריבונית ובין השטחים הכבושים על ידה הוא גבול לפלסטינים בלבד.
ישראל מקשה על פועלים פלסטינים שעובדים בהתנחלויות לקבל סעד משפטי גם כשמעסיקיהם מונעים מהם את שמגיע להם. כך לדוגמה, פלסטינים שמנוצלים על ידי מעסיקיהם ומשכורותיהם לא משולמות, נאלצים להפקיד ערובה לתשלום הוצאות המשפט של המעסיק, במידה שיפסידו בתביעה. רמיסה הזו של זכויות עובדים שמורה לעובדים הפלסטינים בלבד. בהתנחלויות, חוקי העבודה שומרים על המעסיקים. העובדים אינם חשובים כלל ועיקר.
1 במאי מסמל סולידריות בין אנשים עובדים. את שותפות הגורל בין מי שמבקש לפרנס בכבוד את משפחתו. ללא הבדל לאום, דת, גזע ומין, מי שמבקש לשים פת לחם על שולחן ילדיו זכאי לכבוד ולזכויותיו. אסור שהסולידריות הזאת תיעצר בקו הירוק.
רוני פלי היא עו"ד במחלקת שטחים באגודה לזכויות האזרח