העתירות המבקשות למנוע התמודדות מסיטות את הדיון לשוליים נטולי הכוח הפוליטי, במקום שנעסוק בגזענות ובדרדור הדמוקרטיה במפלגות הגדולות
גיל גן-מור
הזכות לבחור ולהיבחר היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ופסילת מפלגות או מועמדים מתנגשת איתה באופן חזיתי. היא לא רק מונעת מהרשימה או מהמועמד להתמודד, היא גם פוגעת בציבור הבוחרים, שממנו נמנעת הזכות לבחור את נציגיו. הפעם מדובר בשתי עתירות: הראשונה דורשת לפסול את חברי "עוצמה יהודית", והשנייה – לפסול את חד"ש ותע"ל.
החוק קובע שניתן למנוע מועמדות לכנסת אם, בין היתר, במטרותיה או במעשיה של רשימה או במעשיו של מועמד, לרבות בהתבטאויותיו, יש משום הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור. החוק אולי נשמע הגיוני ומבטא את הרעיון של הדמוקרטיה המתגוננת, אבל לטובת כולנו מוטב שיישאר כאידאה ולא יופעל.
הכישלון הבסיסי של הסעיף טמון בפרוצדורה. מי שמחליט על פסילה אינו גוף ניטרלי, אלא פוליטיקאים החברים בוועדת הבחירות, המשקפים את הרכב הכנסת היוצאת. אלה מבצעים "משפט עמיתים", שמזכיר משפט שדה. הם לא מסוגלים או מעוניינים להפעיל את החוק באופן ניטרלי ושוויוני. הם רוצים להיבחר ולהחליש את יריביהם. זה לחם חוקם. הציפייה שיפעילו את החוק באופן אובייקטיבי בעיצומה של מערכת בחירות היא מופרכת. אמנם כל החלטה על פסילת מועמד מובאת לאישור בית המשפט העליון (ובמקרה של רשימה – לערעור), אבל החוק בנוי כך שרק מועמדים מהשוליים הפוליטיים הלא פופולריים יגיעו לדיון משפטי.
ואכן, שוב ושוב מוכח כי לפני כל בחירות ממהרים חברי הכנסת להגיש בקשה לפסול רשימות ומועמדים. מי שעבר על החוק ממילא לא יכול להיות חבר כנסת, ולכן לרוב הפסילה מתבקשת על בסיס אמירות פרובוקטיביות שלוקטו בתקשורת. כלומר – על בסיס התבטאויות פוליטיות, אשר מפורשות במשקפיים של הרוב ועל פי הנרטיב שלו.
עוד לפני דיון או בחינה ראייתית כבר מכריזים הפוליטיקאים מראש על התוצאה. הם התובעים, השופטים והתליינים. ברוב המקרים הם מצביעים לפסילת מפלגות בידיעה שהחלטה זו לא תחזיק מים בביקורת שיפוטית.
בבחירות הקודמות, למשל, הודיעו ראשי המחנה הציוני שלא יתמכו בבקשות הפסילה של חנין זועבי ושל ברוך מרזל לאור עמדת היועמ"ש, שקבע שאין בחומר הראיות עילה לפסילתם. אולם הלחץ הפוליטי גבר עד שהרצוג ולבני נשברו ותמכו בפסילת השניים. השיקול היה אלקטורלי לחלוטין: החשש מאי תמיכת הערבים היה קטן מהחשש מאיבוד פוטנציאלי של מצביעים שיכלו להגיע למחנ"צ מהימין. אלו כמובן שיקולים זרים. כפי שמתרחש מדי בחירות, נאלץ אז בית המשפט העליון להתערב ולפסול החלטות פסילה – דבר שמוביל לאחר מכן למסע דה-לגיטימציה נגד השופטים ולהשתלחות בלתי מרוסנת בהם.
אבל פסטיבל הפסילות הוא חגיגה משתלמת במיוחד, כי רוב המפלגות מובטחות במשחק זה. מועמדת בעלת תפיסת עולם גזענית שחברה במפלגת השלטון לעולם לא תיפסל. אבל על השוליים אפשר לחגוג, וקודם כל על המועמדים הערבים. הרשימות הערביות נתפסות על ידי המערכת הפוליטית כלא-לגיטימיות לשותפות בקואליציה, והן מיעוט מבודד בלי גב פוליטי.
השימוש בפסילה הוא במה נהדרת לבידודן, להתשתן ולדה-מורליזציה בקרב מצביעיהן, שחלקם כבר מחרימים את הבחירות ממילא. יתר על כן – הוא מחייב את כל הגורמים הפוליטיים "לבחור צד", וכך מפלגות שמתנגדות לפסילה של ערבים מטעמים עניינים מיד יוצגו כתומכים ומזדהים עם משנתו של המועמד לפסילה. ממילא לעובדות ולראיות אין מקום בשיאה של תעמולת בחירות.
יתרה מזאת – ההיטפלות לשולי השוליים מאפשרת לפוליטיקאים להצטייר כנושאי נס המתינות בלי לראות את הגיבנת על גבם. פוליטיקאים ששגרת יומם היא התגזענות וחקיקה אנטי-דמוקרטית מקבלים הזדמנות להצטייר כנושאי דגל המאבק למען הדמוקרטיה. פסטיבל הפסילות מסית את האש והדיון הציבורי לשוליים הפוליטיים נטולי הכוח הפוליטי, במקום שנעסוק בגזענות ובדרדור הדמוקרטיה, ואפילו תמיכה בטרור (יהודי) בקרב חברים מהמפלגות השונות המתמודדות על השלטון, ואשר מהם באמת צריכה הדמוקרטיה להתגונן.
עו"ד גיל גן-מור הוא מנהל היחידה לזכויות חברתיות ולשוויון באגודה לזכויות האזרח בישראל