עוד לפני שהונף השלט הראשון בהפגנת הקהילה האתיופית מיהרה המשטרה לתדרך שהיא תהיה אלימה ומסוכנת. המטרה: למנוע מכם ומכן להגיע
ספיר סלוצקר עמראן
אטמו את החלונות, הגיפו תריסים וכנסו למקלטים. גל שחור של אלימות, שיגרום למהומות בוונצואלה להחוויר, צפוי לשטוף היום (ד') את הארץ. או ככה לפחות המשטרה מציירת את מה שיתרחש בהפגנה הצפויה נגד אלימות משטרתית וגזענות בעקבות הירי למוות ביהודה ביאדגה.
הפגנות הן זכות בכל מדינה דמוקרטית ופרקטיקה חשובה גם בכאלה שאינן. הפגנות סוערות הובילו לנפילת משטרים, לשינויים חברתיים ולמשברים שונים. במקרים מצערים הן גם הובילו למוות של מפגינים בידי כוחות ביטחון. ישראל ידעה לא מעט הפגנות, חלקן סוערות יותר וחלקן פחות. אבל ההפגנה של היום, שעוד לא התקיימה, כבר תויגה כאחת האלימות בהיסטוריה של המדינה. למה? כי מדובר בהפגנה של יוצאי אתיופיה.
על פי משטרת ישראל, כיוון שמדובר בהפגנת של יוצאי אתיופיה, המחאה בוודאי תהיה אלימה, עד כדי חשש מירי לתחנות משטרה או הרג שוטרים. אף שמדובר בהפגנה שהונפק לה רישיון משטרתי לפי דין, ושמארגניה מכריזים ללא הפסקה ברשתות החברתיות, בהודעות ווטסאפ וגם בתקשורת הממוסדת שהם מאמינים במחאה לא אלימה – נדמה שלמשטרת ישראל לא אכפת. הנרטיב של ההפגנה כבר נקבע. והוא נקבע כדי להניא את כולנו מהשתתפות בהפגנה.
לפי המשטרה, וחלקים בתקשורת שמאמצים את הנרטיב שלה, לאתיופים אסור להפגין כי הם אלימים. ישראלים לא אתיופים שיצטרפו אליהם יבואו כמובן רק כדי להתסיס ולעשות בלגאן, אם לצטט שוטר באחת מהכתבות בנושא. הרי לא ייתכן שאני, עורכת דין לזכויות אדם ופעילה חברתית מזרחית, מתכננת להגיע להפגנה מתוך תחושת סולידריות ומפני שלא ייתכן שגזענות ואפליה נגד הקהילה האתיופית שיהיו עניינה של הקהילה בלבד.
במשך שנים אני מלווה פעילים חברתיים מול משטרת ישראל בהוצאת בקשות רישיון וקיום הפגנות על פי חוק. השתתפתי במאות הפגנות ואירועי מחאה. לא זכור לי מאמץ כה גדול מצד משטרת ישראל וגופי תקשורת להחליש ולהשתיק מחאה. חרף הרגשות הקשים, הכעס המוצדק והחשש מאלימות משטרתית, מעצרי שווא ופגיעות גופניות, נותר רק להעריך ולהתרשם מניסיונם הכן של מארגני ההפגנה להפיץ עקרונות אי אלימות ולבקש לקיים את ההפגנה כסדרה.
אני מאמינה בלב שלם שמרבית משתתפי ההפגנה מחר לא מעוניינים באלימות ומבינים שהיא גם לא תשרת את המאבק, אלא רק תשחק לידיים של השלטון. בהודעה שהגיעה אליי וגרמה לי לדמוע כתבה קבוצה של אמהות שהן מבינות את התסכול והכאב של הבנים שלהן ויהיו שם לחבק אותם ולתמוך בהם, אבל מפצירות בהן לשמור על קור רוח.
אם יש חשש אמיתי ומבוסס לפגיעה בנפש מצד בודדים, המשטרה יכולה לנהוג בכלים החוקיים כדי לטפל באיומים קונקרטיים מבלי להכפיש קהילה שלמה ולגרום לפחד "מהשיח של קבוצות אתיופים בפייסבוק", כשלמעשה מדובר בתגובות שמרביתן עדויות על תחושת אי-הביטחון של הקהילה ברחובות וצער על מותו של ביאדגה ז"ל, כמו דרישה להפסקת פרופיילינג, שיטור יתר וחקירה מעמיקה בנסיבות מותו של יוסף סלמסה ז"ל.
במקום להרגיע את הרוחות, משטרת ישראל בוחרת להסלים את המצב ולהפחיד את הציבור מהשתתפות בהפגנה. מחקרים ודו"חות העוסקים בניטור הפגנות מלמדים אותנו שדווקא עבודה משותפת עם מארגני ההפגנה, שימוש בפרקטיקות של אי-הסלמה, הפחתת כוחות השיטור והפחתת אמצעים לפיזור הפגנות הם המפתח לאירועים שקטים ולא אלימים.
אם אכן תהיה אלימות בהפגנה, לרטוריקה שקדמה לה יהיה בכך חלק. ההסתה כלפי ההפגנה הצפויה, מטרותיה ומשתתפיה, כמוה כסימון מטרה על מחאות במרחב הציבורי, המהוות מרכיב בלתי נפרד מהזכות לחופש הביטוי שלנו. לא רק שזוהי זכותנו הדמוקרטית להשתתף בהפגנות, זוהי החובה של כולנו להגיע להפגנה נגד אלימות משטרתית. ניפגש שם.
עו"ד ספיר סלוצקר עמראן היא פעילה חברתית ורכזת פרויקט "דוקורייטס" להגנה על חופש הביטוי והמחאה וליווי מפגינים באגודה לזכויות האזרח