ישראל מכירה בכך שנשקפת סכנה למבקשי המקלט האריתראים, לכן היא אינה מגרשת אותם. מצד שני, היא אינה מוכנה להכיר בהם כפליטים, ומתעמרת בהם על מנת שיעזבו. האם עכשיו חל שינוי?
עודד פלר מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, שלמה מור־יוסף, מסר בשבוע שעבר (2.1) הודעה מרעישה: בעקבות פסיקת בית הדין לעררים בירושלים בחודש פברואר 2018 הנחה היועץ המשפטי לממשלה לבחון מחדש את המדיניות שלא להכיר כפליטים במבקשי מקלט מאריתריאה שערקו מהצבא.
מה מרעיש כל כך? שנים שהמדיניות הממשלתית כלפי מבקשי המקלט האריתריאים מבוססת על הכחשת זכותם להגנה בינלאומית והתעמרות בהם על מנת שיעזבו. מדוע ישראל אינה מגרשת אותם, אף על פי שהיא טוענת שהם מהגרי עבודה? משום שאריתריאה היא דיקטטורה נוראה, ושיעורי ההכרה בפליטים ממנה הם מהגבוהים בעולם. גם ישראל מכירה בכך שנשקפת סכנה למבקשי המקלט האריתריאים, אך להבדיל ממדינות אחרות היא אינה מוכנה להכיר בהם כפליטים. אזרחי אריתריאה מצויים בלימבו: מצד אחד אסור לגרש אותם, אבל מצד שני לא נותנים להם שום דבר. אמנם אסור לגרש, אבל מותר להם לעזוב בעצמם, מרצונם. ומכיוון שהם לא מספיק רוצים, עוזרים להם לרצות.
מור־יוסף הודיע על שינוי. "בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה אנחנו עושים חשיבה מחודשת של הקריטריונים", הוא אמר. הידיעה על כך מתקבלת בשמחה מהולה בכעס ובדאגה.
שמחה, משום שאחרי 12 שנים של הכחשת הפליטות של מבקשי המקלט האריתריאים, סוף סוף הרשויות, שסיפרו לנו שכולם מהגרי עבודה שבאו לכאן רק כדי לשפר את מצבם הכלכלי, מתחילות להודות בכך שייתכן כי מדובר בפליטים.
כעס, כי על מנת להגיע לרגע הזה התעמרו במבקשי המקלט האריתריאים במשך שנים ארוכות כל כך כדי להמאיס עליהם את חייהם כאן ולגרום להם ללכת. כלאו אותם ב"סהרונים" וב"חולות", אסרו עליהם לעבוד באופן חוקי, לא העניקו להם שום סיוע ועוד גזלו חלק משמעותי משכרם, איימו לגרש אותם למדינה שלישית ולא חדלו להסית נגדם ולכנות אותם בשם המבזה "מסתננים". רבים מאוד הרימו ידיים ויצאו מישראל, ממשיכים בנתיב הפליטות. היו ששילמו על כך בחייהם.
דאגה, כי לצורך בחינת המדיניות שוב חדלו לטפל בבקשות המקלט, ועולה חשש שמא זוהי טקטיקה שנועדה למשוך עוד זמן ולמסמס את הטיפול בהן, בדיוק כפי שעושים עם בקשות המקלט של האזרחים הסודנים. הרשויות הלא יודעות שקרב היום שבו לא רק בית הדין לעררים במשרד המשפטים, אלא בתי המשפט יקבעו שמדובר בפליטים. אין דבר שקונה זמן רב יותר בבתי המשפט, ומרחיק הכרעות, מהודעות ריקות על כך שהמדיניות נבחנת שוב.
מור־יוסף מיהר לספק ראיה לכך שאין מדובר בשינוי נדיב: "לא כל מי שהיה בצבא מצדיק פליטות, אבל אנחנו מגבשים דירוג של המצבים. יש מי שברח לפני גיוס ויש מי שעבר עינויים, ויש הבדל".
אין טעות גדולה מזו בהבנת תכליתם של דיני הפליטים. אם לאדם פחד מבוסס שיירדף, או יאבד את חירותו או שזכויות האדם שלו ייפגעו באופן חמור, דיני הפליטים מעודדים אותו לברוח, כי הוא זכאי להגנה. הם אינם דורשים מאדם להפוך קורבן לפגיעות חמורות, אלא מבקשים להגן עליו קודם שזה קורה. הכרה באדם כפליט אינה גמול על פגיעה בזכויותיו, היא נועדה בראש ובראשונה להבטיח שלא ייפגע.
אם כבר מחליפים דיסקט, יש לנהוג על פי שורת הדין ובהגינות. אסור לשכוח: מדינת ישראל, שהיתה שותפה לכינון אמנת הפליטים ולאימוצה על ידי מדינות העולם, יכולה וחייבת להתמודד גם בעצמה עם מבקשי המקלט.
עו"ד פלר הוא מנהל המחלקה המשפטית באגודה לזכויות האזרח בישראל