שנת 2018 התאפיינה במאמץ מתוכנן היטב לפגוע במוסדות ומנגנוני השלטון, להשתיק כל ביקורת נגד הממשלה ולפגוע באופן מהותי בזכויות מיעוטים בישראל. כך עולה מנייר העמדה השנתי שמפרסמת האגודה לזכויות האזרח לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי, שחל מחר (10 בדצמבר).
נייר העמדה, "תמונת מצב 2018", מתפרסם ביום שבו מציינים בעולם 70 שנה להכרזה בדבר זכויות האדם, שנחתמה באספה הכללית של האו"ם ב-1948. המסמך השנה, בניגוד לשנים קודמות, מתמקד בתחום אחד – גל החקיקה האנטי-דמוקרטי שהתרחש השנה בכנסת. גל שאליו התווסף מסע דה-לגיטימציה ציבורי לשומרי הסף, לחברה האזרחית ולמיעוטים.
המסמך סוקר שורה של חוקים והצעות חוק שהתקבלו או שנדונו בכנסת בשנה האחרונה, אשר פוגעים בשומרי הסף של הדמוקרטיה, בחופש הביטוי, בזכויות המיעוט הערבי בישראל ובמערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. כמו כן, המסמך מציג יוזמות חקיקה שנועדו לטשטש את הגבול המשפטי בין מדינת ישראל הריבונית לבין השטחים הכבושים.
דוגמה בולטת למגמה המסוכנת שהתחזקה השנה היא קידומן של הצעות חוק שנועדו, לכאורה, לקדם "משילות", דוגמת פסקת ההתגברות והצעת חוק היועצים המשפטיים. הצעות חוק אלה מצטרפות למתקפה שמנהלת הממשלה בשנים האחרונות על בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, המשטרה והמפכ"ל, מבקר המדינה ופקידים בכירים נוספים. לגבי כל אחד מהגורמים ה"מפריעים" הללו מקדמת הממשלה רפורמות או הצעות חוק שמטרתן לרסנם, להגביל את כוחם ואת סמכויותיהם ולהכפיפם לממשלה ולגורמים פוליטיים.
בשבועות האחרונים התמקדו מתקפות אלה בוויכוח סביב ייצוג היועץ המשפטי לממשלה בכנסת על ידי המשנים, ובמשקל שיש לתת להחלטות הוועדה למינוי בכירים (ועדת גולדברג) בעקבות המלצת הוועדה שלא למנות את משה (צ'יקו) אדרי למפכ"ל.
מגמה נוספת היא כרסום בחופש הביטוי – מתקפה ממושכת נגד חופש הביטוי ונגד השמעת ביקורת כלפי הממשלה. היוזמה הבולטת לכך השנה היא "חוק הנאמנות בתרבות", שעבר בקריאה ראשונה, ומהווה המשך לניסיונותיה החוזרים ונשנים של שרת התרבות מירי רגב לשלול מימון ממוסדות בשל אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיה. חוקים בעיתיים נוספים הם החוק שנועד למנוע כניסת ארגונים לבתי ספר ("חוק שוברים שתיקה") ותיקון ל"חוק החרם" שהממשלה מנסה לקדם, שמנוגד לפסק הדין של בג"ץ בנושא.
החוק הפוגעני ביותר שהעבירה הכנסת השנה הוא חוק הלאום. החוק, שמהווה בפועל חלק מחוקה עתידית של מדינת ישראל, אינו עוסק כלל בדמוקרטיה או במחויבות לזכויות אדם, ואינו מבטיח את זכויות האדם של כלל אזרחיה. הוא מתעלם כליל מהמיעוטים הלא-יהודיים ומזכויותיהם, ולמעשה מסמן באופן ברור לכל מי שלא יהודי – ובפרט למיעוט הערבי הילידי, שמהווה 20% מאזרחי המדינה – שהוא אזרח סוג ב. את ההשפעות של חוק הלאום ניתן היה לראות במערכת הבחירות המקומיות, שלוותה בשורה של קמפיינים גזענים, וגם לאחרונה, כאשר חברי מועצת עפולה נשבעו לשמור על "צביונה היהודי של העיר ברוח חוק הלאום". חוק פוגעני נוסף הוא "חוק המשפט העברי", שמבטא העדפה של הלאום היהודי ומעלה חשש לפגיעה בזכויות המיעוטים.
בכנסת ה-20 גם התרבו יוזמות חקיקה שמטרתן לקדם "סיפוח משפטי" של הגדה המערבית, באמצעות החלה של ריבונות הכנסת על הגדה וערעור הבסיס המשפטי של המשטר הצבאי בשטחים. יוזמי החקיקה אף קושרים כתרים של שוויון, דמוקרטיה וזכויות אדם כמטרת-העל של יוזמותיהם – כל עוד ערכים אלה מתייחסים לישראלים בלבד. בין החוקים וההצעות המספחים: הנחיה שבכל הצעת חוק ממשלתית תידון האפשרות להחיל את אותו החוק בגדה המערבית; תיקון חוק המל"ג כך שהוא יחול גם על מוסדות אקדמיים בגדה; העברת הטיפול בעתירות מינהליות הנוגעות לגדה לבית המשפט המחוזי בירושלים והצעות חוק נוספות שלא קודמו.
"היינו עדים השנה למגמה של כרסום הולך וגובר בדמוקרטיה", אומרת עו"ד דבי גילד-חיו, מקדמת מדיניות וחקיקה באגודה לזכויות האזרח. "כדי לשמור על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה שלנו צריך קודם כל להכיר בסכנה האורבת לפתחנו: אם לא נעצור, הפרקטיקות של אפליה, פגיעה בשוויון, צמצום חופש הביטוי והעדפת אידיאולוגיה אחת על פני האחרות ילכו וישתרשו, וסופן לפגוע בכל אחד ואחת מאזרחי ותושבי המדינה".
למסמך המלא: 2018 – שנה רעה לדמוקרטיה: זכויות האדם בישראל - תמונת מצב 2018 (pdf)