מתוך: שנה של הפקרה: קריסת ההגנה על זכויות האדם בישראל ובגדה בצל המלחמה, אוקטובר 2024
דמוקרטיה משמעה הגנה על זכויות המיעוט ומניעת עריצות הרוב. אלא שהממשלה הנוכחית מונעת על ידי פוליטיקאים הדוגלים בעליונות יהודית ומחזיקים בתפיסות עולם גזעניות. הראשונה להיפגע ממימושן של אידיאולוגיות קיצוניות אלו היא החברה הערבית פלסטינית בישראל, שגם כך סובלת מהפליה ומהזנחה. מאז הקמתה אימצה הממשלה מדיניות של הפליה ודיכוי כלפי החברה הערבית שקיבלה ביטוי במסמך קווי היסוד לכינון הממשלה ובשלל הצעות חוק שקידמו חבריה. מדיניות זו הלכה והעמיקה מאז פרוץ המלחמה וההסתה והרדיפה כלפי החברה הערבית הלכו והתגברו.
גזענות, הסתה ואווירה ציבורית עוינת
בחודשים הראשונים למלחמה התרחבו גילויי ההסתה והגזענות מצד חברי כנסת, ראשי ערים ואף מפכ"ל המשטרה. כך למשל התייחס השר לביטחון לאומי אל שופטים ערבים כאל "אויבים מבית", מפכ"ל המשטרה הזמין את האזרחים הערבים לעלות על אוטובוסים לעזה. ראשי עיריות הודיעו על סגירת אתרי בנייה כדי למנוע את כניסתם של עובדים ערבים, אזרחי המדינה ותושביה, לתחומן, במהלך שמשדר את המסר כי נוכחותם של ערבים או פלסטינים במרחב הציבורי מעוררת חוסר ביטחון ופחד מוצדקים. השר לביטחון לאומי הצהיר כי יש סיכוי גבוה לעימותים בערים המעורבות, "לתרחיש של שומר חומות 2" ול"תרחיש של פריצות ליישובים", וכי הנחה את מפכ"ל המשטרה להיות ערוך לכך. זכורה גם התבטאותו, בנאום שנשא במוקד חלוקת כלי נשק לאזרחים בדרום, כי "אני לא אומר כל הערבים אבל יש אויבים אכזרים גם בתוך ערביי ישראל וצריך להיות ערניים".
אווירת ההסתה וזריעת הפחד כלפי הציבור הערבי הובילו כצפוי גם לאירועי אלימות כלפי ערבים. באחד המקרים הבולטים, הסתה ברשתות החברתיות בהובלת ראשי הגרעין התורני "דביר קודשו" בנתניה הובילה להתפרעות של מאות אנשים בכניסה למעונות הסטודנטים שבמכללת נתניה, בדרישה לסלק מהמעונות את הסטודנטים הערבים. למרות חומרת האירועים וההסתה שקדמה להם, המשטרה לא עצרה איש מהמעורבים או מהמסיתים לאלימות ולגזענות. באופן חמור אך לא מפתיע, ההסתה קיבלה רוח גבית מהתבטאויותיהם של בכירים ושל נבחרי ציבור.
הגזענות והאפליה היו נוכחים מאוד גם במקומות עבודה. בתחילת המלחמה, כאמור, ראשי עיריות הודיעו על סגירת אתרי בנייה כדי למנוע את כניסתם של עובדים ערבים לתחומן. על פי מסמך של קו לעובד, מקומות עבודה רבים "העלימו" עובדים ערבים אזרחי ישראל ותושבי ירושלים המזרחית באמצעות פיטורין, קיצוצי משרה או אי קריאה לעבודה במקרה של עובדים שעתיים. במקרים אחרים עובדים הוזמנו לשימוע או ננקטו כלפיהם צעדים בעקבות התבטאויות ברשתות החברתיות.
חופש הביטוי: חקיקה ואכיפה בררניות, רדיפה והשפלה
עם פרוץ המלחמה, כללי המשחק בדבר חופש הביטוי של ערבים ברשתות החברתיות שונו מן היסוד. כשבוע לאחר תחילת הלחימה הודיעה פרקליטות המדינה כי מעתה משטרת ישראל פטורה מהחובה לקבל את אישור הפרקליטות בטרם פתיחה בחקירה ומעצר בחשדות לעבירות הסתה לטרור והזדהות עם ארגון טרור, וכי יש לאתר, לחקור, לעצור ולהעמיד לדין "כל מי שמפרסמים דברי שבח ותמיכה למעשי הזוועה, אף אם מדובר בפרסום בודד, ככל שהוא חמור ונוגע במישרין לתקופה הנוכחית". הפרקליטות אף הנחתה את המשטרה לבקש מבתי המשפט לעצור את החשודים עד תום ההלכים – דבר שהוא חריג ביותר בעבירות ביטוי.
שחרור המשטרה מההגנות המהותיות שהקנתה ההנחיה לחשודים בעבירות ביטוי, נתן את האות להסתערות משטרתית ולמעצרם של מאות אזרחים ותושבים ערבים בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות. במשטרה הופקד הטיפול בנושא בידיו של "הצוות למלחמה בהסתה" שהוקם עוד לפני המלחמה ועקב אחרי פרסומים ברשתות, קבוצות מאורגנות של הימין "צדו" פרסומים של ערבים ברשתות השונות, הגישו תלונות למשטרה נגד אותם מפרסמים ואף קראו לציבור להגיש תלונות. לפי נתוני משטרת ישראל, מתחילת המלחמה ועד 26.11.2023 נפתחו 269 תיקי חקירה בחשד לעבירות הסתה ותמיכה בארגון טרור, והוגשו 86 כתבי אישום בהליך מזורז. על פי נתונים שמסרו המשטרה והפרקליטות בישיבות בוועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת במשך השנה, בסך הכל נעצרו ונחקרו מאות אנשים, ובלמעלה מ-150 מקרים המעצר היה בעקבות פרסומים ברשתות חברתיות. לשם השוואה, בשנים 2022-2018 ביחד נפתחו במשטרה 283 תיקי חקירה לפי אותו סעיף בחוק המאבק בטרור (97% מהתיקים נגד ערבים וכ-85% מהתיקים נגד ערבים תושבי המדינה), והוגשו 88 כתבי אישום (70 מהם נגד תושבי מדינה ערבים).
מעצרם של האזרחים והתושבים הערבים בוצע במקרים רבים תוך הפעלת אלימות והשפלה ותוך מסגור של הפרסומים ברשתות כ"תמיכה בארגון טרור", על אף שבמקרים רבים הפרסום שהוביל לחקירה ולמעצר אינו מהווה עבירה. בתחילת המלחמה המשטרה גם דאגה לפרסם את דבר המעצרים ואת תמונותיהם של החשודים באופן מבזה ומשפיל, ובניגוד להנחיות שמחייבות אותה בדבר זכויות עצורים וחשודים. מיותר לציין שפעילות אכיפה של עבירות ביטוי והסתה לא בוצעה כלפי אוכלוסייה יהודית כלל, אף שהרשתות החברתיות גדושות בביטויי שטנה והסתה מצד יהודים כלפי ערבים.
כפי שתואר בפרק על חופש הביטוי לעיל, אווירת ההסתה לא פסחה בחודשים הראשונים למלחמה על המוסדות להשכלה הגבוהה. בהודעה לציבור על ביטול החובה לקבל את אישורה בטרם פתיחה בחקירה, הפרקליטות הנחתה את ראשי המוסדות להשכלה גבוהה להעביר למשטרה את פרטיהם של סטודנטים ערבים שפרסמו לכאורה דברי הסתה לטרור, פעולה שאכן ננקטה על ידי חלק לא מבוטל מאותם מוסדות. חלקם הגדול של המוסדות יזמו הליכי משמעת נגד סטודנטים ערבים בשל פרסומים ברשתות, בניגוד להוראות הדין וללא סמכות. כיום מקדמת הקואליציה הצעת חוק שמטרתה לחייב את המוסדות האקדמיים לפתוח בהליכי משמעת ולהעניש עד כדי הדחת סטודנטים שמפרסמים ביטויים הנחשדים כתמיכה בטרור ובארגוני טרור (ראו לעיל, בפרק על חופש הביטוי).
לאחר פרוץ המלחמה, יוזמות של פעילות ופעילים מהחברה הערבית למחאה ולהפגנות נדחו על ידי המשטרה, והיא אף סיכלה כאלו שלא נדרש בהם אישור משטרה. תחושת הדיכוי והרדיפה חלחלה עמוק לתוך החברה הערבית והיא נמשכת עד יומנו זה. ההסתה נגד החברה הערבית לא נבלמה עד היום, והיא משמשת את הממשלה וחברי הקואליציה בקידום הצעות חוק שמכרסמות עוד יותר את המרווח הצר שנותר למימוש הזכות לחופש ביטוי ושנועדו להרתיע, להשתיק ולהלך אימים. הצעות החוק, שתוארו בפרק על חופש הביטוי לעיל, מכוונות בראש ובראשונה נגד החברה הערבית ותושבי ירושלים המזרחית, שסובלים מגזענות ואף מהצגה גורפת כתומכי טרור, שביטויים שלהם מפורשים לעיתים באופן שגוי וקיצוני, ושהאכיפה נגדם בררנית ומסיבית ונמצאת בראש סדרי העדיפות של הממשלה.
הפקרת הביטחון האישי
היעדר מיגון
לרוב רובם של תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב – כ-85,000 נפשות – אין שום אמצעי מיגון מפני ירי רקטות, טילים או כטב"מים. מאז פרוץ המלחמה הם חיים בסכנה מתמדת, ונאלצים למצוא פתרונות מיגון מאולתרים כמו למשל לתפוס מחסה תחת גשר, בשוחה שנחפרה או בסדק צר שנוצר באדמה. ככלל בכפרים הלא מוכרים לא קיימים צופרי אזעקה, אין כיסוי מלא של כיפת ברזל, ולתושבים אין כל אפשרות להציב מיגון באופן יזום שלא באמצעות המדינה נוכח אי הכרה ואי ההסדרה מצד המדינה .היעדר המיגון בכפרים הלא מוכרים כבר גבה מחירים קשים מתושביהם בפגיעות בגוף ובנפש ובאבדן חיים. האגודה לזכויות האזרח, יחד עם ארגונים נוספים ותושבים מקרב הכפרים הבדואים הלא מוכרים, הגישו עתירה לבג"ץ בדרישה שהמדינה תספק לתושבות ולתושבי הכפרים פתרונות מיגון מפני ירי רקטות וטילים.
בצפון, עיקר הפער בתחום המיגון הוא ביישובים הערביים: ברובן של הרשויות המקומיות הערביות חסרים מקלטים ציבוריים, ממ"דים ומיגון במוסדות חינוך. כך למשל, רק ב-11 מ-71 הרשויות המקומיות הערביות שנבדקו בדוח מבקר המדינה מ-2018 קיימים מקלטים ציבוריים. על רקע המלחמה מקדמות רשויות השלטון החלטות שונות בתחום ההגנה והמיגון של היישובים במדינה בכלל ובאזור הצפון בפרט, אולם עד כה החלטות אלה לא סיפקו מענה הולם ליישובים הערביים ולתושביהם. יתרה מזאת, ביוני 2024 החליטה השרה לשוויון חברתי לסגור מוקד חירום אזרחי שהקים הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות.
הפקרת ביטחונם של האזרחים הערבים בצפון פוגעת בזכויות היסוד שלהם לחיים, לכבוד ולשוויון. המציאות השונה ביישובים הערביים בהיבטים של תכנון ובנייה, שבחלקה הגדול היא תוצר של הפליה היסטורית בתחומי התכנון והקצאת המשאבים, מחייבת קידום פתרונות שונים וחלופיים שיספקו לתושבות ולתושבים מענה הולם.
מחדל אי-הטיפול בפשיעה
לאחר כניסתו לתפקיד, השר בן גביר נטש את התכנית הממשלתית החיונית למאבק בפשיעה המשתוללת בחברה הערבית, שאף תוקצבה על ידי הממשלות הקודמות במיליארדי שקלים. התוצאה היא הדרדרות קשה במצב האלימות והפשיעה ואובדן מוחלט של הביטחון האישי בחברה הערבית. ממדי הפשיעה בתוך החברה הערבית ממשיכים להאמיר אל מול מחדלה המתמשך של המשטרה למלא את תפקידה בשמירת הסדר הציבורי, בפיענוח הפשעים ובהבאת העבריינים לדין. אזרחיות ואזרחים ערבים מתארים מציאות חיים בלתי נסבלת של חשש להסתובב ברחובות בכל עיר וכפר ובכל שעה ביום, והאלימות ממשיכה לשבור שיאים הן במספר הקורבנות והן ברמות האכזריות של הפושעים.
במקום השקעות נרחבות בגיוס כוח אדם איכות וייעול המשטרה ואגפי החקירות והמודיעין לשם טיפול בפשיעה ובלימת התרחבותה, מקדמים השר לביטחון לאומי וסיעתו, תוך ניצול ציני של תחושות התסכול ואובדן הביטחון האישי בקרב החברה הערבית, מדיניות והצעות חוק המבססות משטר אכיפה נפרד עבור החברה הערבית, ורומסות זכויות ומושכלות יסוד בדין הפלילי. כך למשל "הצעת חוק ההגנה על הציבור מפני ארגוני פשיעה", שתאפשר למשטרה לבקש מבית המשפט להוציא צווים מינהליים נגד אדם ולהטיל עליו מגבלות דרמטיות בהתבסס על ראיות מנהליות חסויות והערכות מודיעיניות בלבד (ולא על מעשים). להרחבה ראו בפרק האחרון, העוסק בזכויות חשודים ועצורים.
איומים חדשים במרחב הציבורי
כפי שיתואר להלן (בחלק על הפרטת הביטחון האישי), מאז תחילת המלחמה הוקמו בהליך מזורז ביותר מאות כיתות כוננות עירוניות (רבות מהן בערים מעורבות). על רקע "אזהרותיו" של השר לביטחון לאומי מפני תרחיש של "שומר חומות 2", שכל מטרתן היא להסית נגד החברה הערבית, עולה חשש גדול מפני שימוש לרעה בכוח ובסמכויותיהן של כיתות הכוננות העירוניות כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל, בעיקר בערים המעורבות. ברשתות החברתיות כבר התפרסמו בתחילת המלחמה עדויות על חברי כיתות כוננות עירוניות לבושי מדים ונושאי נשק המעכבים אזרחים ערבים לבדיקת זהותם ללא כל סמכות, ותוך פגיעה בזכויותיהם לכבוד ופרטיות.
במקביל להקמת כיתות הכוננות נמשכות ההכנות להקמת המשמר הלאומי ופורסמו המלצות הוועדה שמונתה להתוות את אופן הקמתו. גם אם בהתאם להמלצות הכוח יוכפף למפכ"ל המשטרה ולא לשר לביטחון לאומי, עדיין מדובר בגוף כלאיים צבאי-משטרתי, שיכלול לוחמים חמושים, חלקם מתנדבים, שבידיהם יופקדו סמכויות מרחיקות לכת להפעלת כוח והגבלת חירויות כלפי האזרחים. זהו מתכון לפגיעה חמורה בהגנה על זכויות האדם. הרקע להקמת המשמר הלאומי, והכוונה לייעד אותו לנושאים כגון הערים המעורבות, "היעדר משילות", הפרות סדר לאומניות ופשיעה חקלאית, מעוררים חשש שהוא ינוצל בעיקר כדי להפעיל כוח מופרז ואלים כלפי החברה הערבית. המשמעות היא הקמת משטרה מיוחדת, אלימה, חלקה אזרחית, ל"טיפול" בערבים בישראל, ויצירת שתי משטרות נפרדות על בסיס לאום.
בימים אלה מקודם גם תיקון לחוק השיטור העירוני שמבקש להרחיב את סמכויות הפקחים, להרחיב את הטיפול שלהם לעבירות טרור ולציידם בנשק. מי שצפויים לסבול מהרחבה זו הם בראש ובראשונה ערבים שנמצאים במרחב הציבורי, ושהאכיפה המפלה והגזענית נגדם צפויה להתרחב. מנגד, ישובים ערביים אינם יכולים בדרך כלל להפעיל שיטור עירוני בשל מצבם הכלכלי הירוד, וכעת גם לא ברור אם יש כוונה להכלילם בפרויקט הזה.
הריסות בתים בנגב
מדיניות הריסות הבתים בנגב הלכה והתגברה עם השנים. עם כניסתו של בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי, ואל תוך חודשי המלחמה, מדיניות הריסת הבתים המשיכה ואף התגברה. כך למשל בחודש מאי 2024 נהרסו 50 בתי מגורים של הכפר "אום סלים", ונשים, ילדים וזקנים נשארו ללא קורת גג וללא הגנה כלשהי. דוגמה אחרת היא הכפר ביר הדאג' שתושביו קיבלו עשרות צווי הריסה. על פי נתוני ynet, בחודשי המלחמה הראשונים לא בוצעו הריסות בתים, אולם בחציון הראשון של 2024 ביצעו רשויות האכיפה 725 הריסות, לעומת 337 בחציון הראשון של 2023 ו-128 בחציון הראשון של 2022. לאלה יש להוסיף כ-1,200 הריסות "עצמאיות" שמבצעים התושבים עצמם בשל צווי הריסה שהוצאו להם. מגמה זו צפויה להמשיך, שכן ביולי 2024 אישרה מליאת הכנסת את החלטת הממשלה להעביר את הרשות לאכיפה במקרקעין ממשרד האוצר למשרד לביטחון לאומי, כחלק מההסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית ועל מנת להבטיח את תמיכת בן גביר בהצבעות הקואליציה.