מתקפה על חופש הביטוי

מתוך: שנה של הפקרה: קריסת ההגנה על זכויות האדם בישראל ובגדה בצל המלחמה, אוקטובר 2024

עוד לפני המלחמה התרענו על צמצום חופש הביטוי של כל מי שעלול למתוח ביקורת על השלטון, כחלק מהמגמה הגדולה יותר של הרס הדמוקרטיה. מאז שבעה באוקטובר התעצמו מגמות ההשתקה, והמוקד שלהן התרחב. נוסף על דיכוי חופש הביטוי בכל מה שקשור לביקורת על הממשלה ועל מדיניותה, הקצף יוצא על כל מה שנדמה כגילוי של אהדה או הזדהות עם האוכלוסייה האזרחית בעזה ועל קריאות להפסקת המלחמה. תחת שיח ה"אחדות" והתחדדות הזהויות של "אנחנו" ו"הם", ובעקבות הכאב והזעם על מתקפת חמאס, הסובלנות כלפי אמירות מורכבות וביטויים שחורגים מהקונצנזוס כמעט ולא קיימת כיום בחברה בישראל.

המתקפה על חופש הביטוי מתמקדת בראש ובראשונה בחברה הערבית, אבל היא לא נעצרת שם. ברגע שמתקבעות נורמות של אי סובלנות ואף שימוש קיצוני בדין הפלילי לגבי עמדות והתבטאויות קשה להיפטר מהן, וסופן לשמש לדיכוי חופש הביטוי של כלל האזרחיות והאזרחים.

אכיפה מוגברת בחשד לעבירות ביטוי

בשל החשיבות הרבה של חופש הביטוי, הנחיה של פרקליט המדינה מחייבת את המשטרה לקבל אישור של הפרקליטות לפני פתיחה בחקירה של עבירת ביטוי (למשל פרסום שאדם מעלה לרשתות חברתיות ושיש חדש שיש בו הסתה לאלימות, לגזענות ולטרור). על רקע המלחמה ביטל משרד המשפטים את ההנחיה בהקשר לעבירות של הסתה לטרור והזדהות עם ארגון טרור, ואיפשר למשטרה לפתוח בחקירות בעבירות מסוג זה ללא אישור הפרקליטות.

שחרור המשטרה מההגנות המהותיות שהקנתה ההנחיה לחשודים בעבירות ביטוי נתן את האות להסתערות משטרתית ולמעצרם של מאות אזרחים ותושבים ערבים בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות. חלק מהמעצרים בוצעו תוך אלימות והשפלה ותוך רמיסת זכותם של החשודים להליך הוגן והתעלמות מכך שאדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בבית המשפט (ראו להלן, בפרק על החברה הערבית). חשוב לציין שבמרבית המקרים שבהם נפתחה חקירה על עבירות ביטוי ברשתות מדובר היה בפרסומים שאינם מהווים עבירה על החוק – גם אם היו מקוממים עבור רוב הציבור בישראל או שלא שחרגו מהקונצנזוס.

עם תחילת המלחמה סירב משרד המשפטים לבקשת האגודה לזכויות האזרח להשיב על כנה את ההנחיה הדורשת מהמשטרה לקבל את אישור הפרקליטות לפני פתיחה בחקירה על עבירות ביטוי. למרות זאת, בדיונים שהתקיימו בשנה האחרונה בוועדת החוקה מתחו יו"ר הוועדה ח"כ רוטמן וחברי קואליציה נוספים ביקרות קשה על הפרקליטות כמי שמכשילה, לכאורה, את עבודת המשטרה בהעמדה לדין של מסיתים לטרור. ח"כ רוטמן וחברי כנסת מסיעתו ומהליכוד אף מקדמים תיקון לחוק המאבק בטרור, שמבקש בין היתר לבטל לחלוטין את הנחיית הפרקליטות, וכך להסיר את הרסן מעל המשטרה בחקירות ומעצרים של עבירות ביטוי. נראה שהמטרה היא להביא לביטול כל כלי הבקרה והאיזון בהקשר של עבירות ביטוי, ולאפשר פרשנות נרחבת ויד חופשית למשטרה בכל הנוגע לעבירות כאלה (גם אם מדובר בפוסט, לייק, ביטוי חד פעמי וכיוצ"ב).

דיכוי הפגנות על ידי המשטרה 

חופש ההפגנה והמחאה הם בין הכלים החשובים ביותר, ולעיתים בין היחידים, שקיימים בידי האזרחיות והאזרחים כדי להשמיע את קולם ולהביע ביקורת נגד השלטון. בעת מלחמה ומשבר, כשהרוב מתאחד סביב ה"קונצנזוס" וקולות המיעוט מושתקים, זכויות אלה קריטיות אף יותר. אולם משטרת ישראל תחת השר בן גביר מגלה סובלנות מעטה מאוד בכל הנוגע להפגנות ולאירועי מחאה, בעיקר כאלה עם מסרים ביקורתיים, מחאה נגד הממשלה או קריאה להפסקת הלחימה.

כבר בתחילת הלחימה, מפגינים שהשתתפו במשמרות מחאה נתקלו בהגבלות מצד המשטרה שאין להן בסיס בחוק. בשלב מסוים אף הודיעה המשטרה כי היא מטילה איסור גורף על הפגנות בנושאים פוליטיים, מדיניים או ביטחוניים בעת המלחמה. הגם שהמשטרה חזרה בה מההכרזה זמן קצר לאחר מכן, הוסיפו להתרחש מקרים שבהם המשטרה פעלה לפזר באלימות משמרות מחאה שקטות, מצומצמות ונטולות כל פרובוקציה (דוגמאות כאן וכאן), גם במקרים שבהם לא נדרש כלל אישור משטרתי לקיומן. פיזור אלים של משמרות מחאה שקטות ניכר ביתר שאת בחיפה ובירושלים, שם התקיימו מחאות קבועות שבהן השתתפו יהודים וערבים יחדיו, ושקראו לעצירת המלחמה, לפתרון מדיני ולהשבת החטופים.

שוטרים גם הרבו להתנכל למפגינות ולמפגינים שנשאו שלטים נגד המלחמה בעזה, נגד הרג אזרחים בעזה, או כאלה המאשימים את מדינת ישראל בביצוע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות בעזה (לרבות רצח עם). ההתנכלות למפגינים כללה חטיפה אלימה של השלטים בידי השוטרים, קריעתם לגזרים, עימות עם המפגינים, פיזור המחאה אך ורק בשל המסרים שהמפגינים נשאו או בטאו, ואף ביצוע מעצרים.

בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ נטען כי בהנפת השלטים אין משום עבירה פלילית של תמיכה באויב בשעת מלחמה, הזדהות עם ארגון טרור וכיו"ב, כי למשטרה אין סמכות לפגוע בשלטים, וכי חובתה להגן על חופש הביטוי וההפגנה בלי קשר לתוכן המחאה או לרקע האידיאולוגי של המארגנים או המשתתפים בה. בתגובתה לעתירה הודיעה המשטרה כי "אין במשטרת ישראל הנחיות האוסרות על מוחים להביע עמדה פוליטית כזאת או אחרת, בין אם בדרך של נשיאת שלטים ובין אם בקריאת סיסמאות", וכי ההנחיות בנושא רועננו מספר פעמים. על רקע זה העתירה נמחקה, תוך שבית המשפט מציין שאפשר להגיש תלונות למח"ש נגד שוטרים שחוטפים שלטים בניגוד להנחיות.

פרקטיקות נוספות לדיכוי מחאה הן מניעת מתן רישיון להפגנה, או דרישה ממארגנים של משמרות מחאה שאינן דורשות רישיון, להגיע לתחנת המשטרה ולהוציא רישיון הפגנה (דוגמאות כאן כאן, וכאן). בדיון שנערך בוועדת החוקה בסוף 2023 אף הודה בכיר במשטרה כי בימי המלחמה המשטרה "כופה" על מפגינים "לתאם" איתה מראש בכל מקרה של הפגנה – דרישה שלמעשה אינה שונה במהותה מדרישת רישיון, ומנוגדת לחוק ולפסיקה. יתרה מכך, גם במקרים שבהם אזרחים מגישים בקשות למחאות שונות שטעונות רישיון, נוקטת המשטרה בפרקטיקת "הדקה ה-90", כאשר היא מעכבת מענה לאישור או סירוב הבקשות, ומושכת זמן עד לרגע האחרון. התנהלות זו מלמדת על ניסיון למנוע קיום הפגנות ועצרות בלי שהמשטרה תיאלץ להודות שהיא מסרבת לתת רישיון או לנמק את החלטתה, ותוך שהיא מסכלת את האפשרות להעמיד את החלטתה לביקורת שיפוטית (דוגמאות כאן וכאן).

בחברה הערבית ההגבלות על חופש המחאה בולטות עוד יותר. המשטרה, באישור בג"ץ, אסרה על הפגנות נגד המלחמה באום אל-פחם ובסכנין, בין היתר בטענה של מחסור בכוח אדם, ומנעה באופן לא חוקי עצרת מחאה בנצרת באמצעות עיכוב של המארגנים. התייחסות המשטרה להפגנות שמשקפות את נקודת המבט של הציבור הערבי בישראל ונותנות ביטוי לתפיסותיו ולעמדותיו מצטרפת לדיכוי השיטתי של חופש הביטוי בחברה הערבית באמצעים האחרים שמוזכרים בדוח זה מאז תחילת המלחמה.

במסגרת ההפגנות שהתקיימו בשנה האחרונה נגד המלחמה ובקריאה לשחרור החטופים הפעילה המשטרה לא פעם אמצעים שונים לפיזור הפגנות באופן לא מידתי, לעתים בניגוד לנהלים שהיא עצמה קבעה, או תוך שינוי הנהלים בחוסר שקיפות או הסתרתם מהציבור. כך לדוגמה, באוקטובר 2023, עדכנה המשטרה את נוהל ההפעלה והשימוש במכת"ז (מכונת התזה), כך שיאפשר גם הוספה של גז פלפל למים המותזים. מאז שינוי הנוהל המשטרה השתמשה בגז הפלפל נגד מפגינים פלסטינים וחרדים. המשטרה מסרבת לחשוף את חוות הדעת הרפואית והמשפטית שעל בסיסן אושר השימוש בגז, ולאחרונה הגשנו יחד עם התנועה לחופש המידע עתירה בדרישה לחשיפתן. בנובמבר 2023 שונה נוהל השימוש בפרשים, כך שבין היתר הוא מתיר לפרשים להצליף במפגינים, ומבטל את החובה לדווח ביומן היחידה על אירועים חריגים כגון פציעה וחבלה של בני אדם וסוסים.

המשטרה גם מפעילה אמצעים שעשויים להרתיע מפגינים וליצור "אפקט מצנן" בקרב הציבור וחשש ממימוש חופש הביטוי וההפגנה. שוטרים "סמויים" מסתובבים בין המפגינים, לעיתים אף מתחזים להם, מתעדים אותם בטלפון הנייד שלהם, מבצעים מעצרים כלפי מי שנתפסים בעיניהם כמובילי המחאה ומפעילים כלפיהם כוח ואלימות באופן מפתיע, מבלי להזדהות בפניהם תחילה. הפעלת שוטרים סמויים היא שיטה שנועדה להתמודד עם פשיעה חמורה, אינה ראויה לטיפול בהפגנות בלתי אלימות, והנוהל בדבר הפעלתם בהפגנות, ככל שיש כזה, מעולם לא פורסם. המשטרה גם מרבה לצלם את המפגינות והמפגינים באמצעים שונים (וידאו, סטילס, טלפונים ניידים ועוד), למרות שהפקודה המסדירה זאת פקעה לפני ארבע שנים, ולמעשה אין נהלים המסדירים את הנושא: אין כל הוראה מתי ואיך ראוי לתעד הפגנות; איך ייאגר התיעוד, היכן יישמר ולמשך כמה זמן; איזה שימוש ייעשה בחומר המתועד; כיצד תובטח אבטחת המידע הנאגר וכו'.

דיכוי המחאות נעשה גם באמצעות מעצרי שווא והחזקת מפגינים ומפגינות במעצר למהלך הלילה. כך למשל, על פי הנתונים של "מערך עוטף העצורים", בתשעה ימים בלבד, החל מה-31.8.2024, נעצרו לפחות 127 מפגינים ברחבי הארץ בהפגנות נגד מדיניות הממשלה. מתוכם, לפחות 56 הושארו במעצר לילה והובאו בפני שופט להארכת מעצר, ועוד 10 שוחררו רק אחרי לילה במעצר. כל מי שהובאו להארכת מעצר שוחררו על ידי בתי המשפט, שקבעו שלא הוכחה עילת מעצר. כלומר – מדובר לא רק במספר גבוה של מעצרים אלא בהארכתם ללא עילה. אמירות של שוטרים בשטח ושאילת שאלות לא רלוונטיות בחקירות מרמזות על הנחיות מגבוה לעצור כמה שיותר מפגינים ועל פוליטיזציה פסולה של המעצרים.

התנהלות המשטרה בהפגנות אינה משקפת פעולות בודדות או החלטות עצמאיות של שוטרים בשטח. מדובר בדפוס שיטתי המשקף מדיניות רחבה יותר המחלחלת מהדרגים הבכירים ביותר במערכת אכיפת החוק ובממשלה, ומעצבת את האופן שבו המשטרה מתמודדת עם מחאה ציבורית. התנהלות זו ממחישה היטב את השתלטותו של השר לביטחון לאומי בן גביר על מערכת אכיפת החוק, כפי שתוארה לעיל. התנהלות המשטרה סותרת מושכלות יסוד של חופש הביטוי וההפגנה, שמעוגנות כבר עשורים בפסיקת בתי המשפט: תפקידה של המשטרה הוא לאפשר את מימושו של חופש הביטוי ולהגן על המפגינים; כאשר המשטרה שוקלת למנוע מחאה מחובתה להתעלם מתוכן ההפגנה או מהרקע האידיאולוגי של המארגנים או המשתתפים בה; וגם בימי מלחמה, איסור על קיום הפגנה בשל חשש להפרת הסדר הציבורי צריך להיות החריג ולא הכלל.

חקיקה שפוגעת בחופש הביטוי 

ברירת המחדל בחקיקה הקיימת כיום היא שהתבטאויות, מעוררות שאט נפש ככל שיהיו, הן מותרות, כל עוד לא עולה מהן סכנה מוחשית ברמת וודאות גבוהה לפגיעה באינטרס מוגן (כגון ביטחון המדינה). לכן, התבטאות שתוכנה מסית אך היא לא תוביל למעשה טרור – גם אם יש להוקיעה חברתית – איננה פלילית. החוק בישראל כיום משקף את החשיבות העליונה של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית, ואת ההבנה שהאמצעים הנכונים להתמודד עם אמירות מקוממות הם דיון, חינוך והצגת טיעוני נגד, ולא הדין הפלילי. מאז שבעה באוקטובר מועלות הצעות חוק המנוגדות לתפיסה זו ומבקשות לשנות את האיזונים שנקבעו במשך עשורים בחקיקה ובפסיקה.

הצעה לתיקון חוק המאבק בטרור

מאז פרוץ המלחמה, ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה שורה של הצעות חוק פרטיות לתיקונים לחוק המאבק בטרור. ההצעות, שאוחדו לכדי הצעה אחת, נועדו להרחיב את מנעד הביטויים ה"אסורים", כלומר ביטויים המהווים עבירה פלילית, ואת סמכויות המשטרה לפתוח בחקירה בגינם. חלק מרכזי בהצעה הוא שינוי התנאים שבהם ביטוי יהפוך לפלילי. ההצעה מבקשת להוריד את רף ההסתברות שאמירה תוביל לנקיטת מעשה טרור, באופן שיחשוף להעמדה לדין אנשים שאינם מסוכנים לציבור ואשר דבריהם אינם מסכנים את הביטחון.

כמו כן, כפי שהוזכר בהקשר של האכיפה לעיל, מוצע לבטל בחוק את הנחיית פרקליט המדינה המחייבת אישור של הפרקליטות לפני פתיחה בחקירה משטרתית על עבירות ביטוי. הנחיה זו חיונית להגנה על חופש הביטוי, שכן החלטה כזאת דורשת בקיאות משפטית. עבירות ביטוי הן עבירות עמומות, שהשאלות העומדות בבסיסן אינן רק תוכן הביטוי אלא הסיכוי שיוביל למעשה טרור, והחלטה על פתיחה בחקירה דורשת איזון זהיר בין הגנה על ביטחון המדינה לבין הגנה על חופש הביטוי והימנעות מיצירת אפקט מצנן על ביטויים מותרים. כך בפרט כאשר ביטויים רבים נאמרים בשפה שאיננה עברית, ולא כל השוטרים מכירים את הניואנסים ואת הדקויות התרבותיות הנדרשים לשם תרגום והבנה נכונים של ביטויים.

הצעת חוק איסור הכחשת טבח השבעה באוקטובר

הצעת חוק נוספת שעל הפרק מציעה להטיל עונש מאסר בן חמש שנים בגין התבטאויות המכחישות או ממעיטות את ממדי הטבח של שבעה באוקטובר, או בגין התבטאויות המביעות שבח, אהדה והזדהות למעשים שנעשו באותו יום נורא. הגם שהכחשתו של הטבח היא מקוממת, פסולה ומצערת, הכלי הפלילי אינו הכלי הנכון לטפל בה, ונזקו עולה על התועלת שבו, בפרט באופן שבו הוצע. בין היתר, ההצעה אינה כוללת מנגנונים שיוודאו כי רק התבטאויות חמורות במיוחד יופללו, תוך בחינת היסוד הנפשי, ההסתברות כי ההתבטאות תוביל למעשה טרור, ויצירת מנגנון פרוצדורלי שימנע הפללת יתר. כך למשל, החוק המוצע אינו כולל הגנות על עיתונאים שמדווחים על הפצת ידיעות המכחישות את הטבח, ואפילו דיווח עיתונאי המטיל ספק בגרסת השלטון לגבי מצב העניינים העובדתי ששרר באותו יום עלול להיחשב כהמעטה בממדי הטבח ולהיתפס כעבירה פלילית חמורה. בדומה להצעה לתיקון חוק המאבק בטרור, גם כאן מבקשים לבטל את חובתה של המשטרה לקבל אישור של הפרקליטות טרם פתיחה בחקירה.

חוק איסור צריכת פרסומי טרור

ב-8.11.2023 אישרה הכנסת חוק שעל פיו צריכה שיטתית ומתמשכת של פרסומים של חמאס ודאעש שכוללים קריאה ישירה לביצוע מעשה טרור, דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה טרור ותיעוד של ביצוע מעשי טרור, תהווה בנסיבות מסוימות עבירה פלילית, שעונשה שנה מאסר. החוק נקבע כהוראת שעה (חוק זמני) לשנתיים. בעקבות הביקורת הציבורית על הנוסח המקורי של הצעת החוק, נקבע בחוק שיש צורך בנסיבות חיצוניות נוספות, המצביעות על הזדהות עם ארגון טרור, כדי להפליל אדם, ולא די בעצם הצריכה הפסיבית של הפרסומים. כמו כן נקבע כי צריכה של פרסומים כאלה שנעשתה באקראי, בתום לב או למטרה לגיטימית לא תיחשב לעבירה.

למרות השינוי, עדיין מדובר בחוק שהוא חסר תקדים במדינות דמוקרטיות, ושיהיה לו אפקט מצנן על חופש הביטוי. החוק מאפשר להטיל עונש על אדם בלי שפעל באופן אקטיבי, אלא רק צפה בתכנים באופן פסיבי, ורק בשל החשש שהצפייה תניע אותו לפעול. ענישה כזו מנוגדת לעקרונות היסוד של ענישה פלילית, שעל פיהם אפשר להעניש רק על מעשים ולא על מחשבות. מכיוון שרבים ממרכיבי העבירה מנוסחים באופן עמום ונתון לפרשנות, החוק עלול להוביל לסיבוכם של אזרחים תמימים, במיוחד מקרב החברה הערבית, בחשדות לעבירות טרור.

הצעת חוק להחמרת תנאי השחרור בערובה

הצעת החוק מבקשת להחמיר את תנאי השחרור בערובה ממעצר, ולקבוע תנאים ללא הסכמת העצור. היא מעוררת קשיים בתחום הזכויות בהליך הפלילי, אבל מעוררת חשש גם בהקשר של חופש הביטוי, שכן החמרת תנאי שחרור בערובה, מבלי להבטיח החרגה מוחלטת של אירועי מחאה והפגנה, עלולה לפגוע בחופש הביטוי והמחאה, ולהוות כלי להגבלה ורדיפה של פעילים פוליטיים.

הצעות חוק הפוגעות בחופש הביטוי בבתי הספר – ראו בהמשך הפרק.

פגיעה בחופש העיתונות ובעצמאות התקשורת

אם חופש הביטוי הוא חיוני כשמדובר באזרחיות ובאזרחים פרטיים, קל וחומר כאשר מדובר בעיתונאים, שתפקידם לדווח לציבור על המתרחש, לחשוף שחיתויות וכשלים, להביע ביקורת על השלטון ולפעול כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". פגיעה בחופש העיתונות מהווה שלב מרכזי בתהליכי השחיקה הדמוקרטיים העוברים על החברה בישראל.

סנקציות נגד גופי תקשורת זרים ("חוק אלג'זירה")

ב-20.10.2023 אישרה הממשלה תקנות לשעת חירום המסמיכות את שר התקשורת לסגור גוף שידור זר, לחסום את שידוריו ולהחרים את הציוד שלו, אם הוחלט שהוא פוגע בביטחון הלאומי של ישראל בעת המלחמה. לאחר אישור התקנות, אלו הופעלו נגד הערוץ הלבנוני אלמיאדין. ב-2.4.2024 נחקקה הוראת שעה (חוק זמני) המאפשרת הטלת סנקציות על ערוצים זרים, שכונתה "חוק אלג'זירה". הוראת השעה דומה לתקנות שעת החירום, אך קיצונית ממנה. בין היתר, היא מתירה החרמה של טלפונים ניידים של עיתונאים, ומגבילה את סמכות בית המשפט בהעברת ביקורת שיפוטית נגדה.

לעמדת האגודה לזכויות האזרח החוק פוגע בחופש הביטוי, בזכות למידע ובחופש העיתונות, וחוסם את האפשרות של האזרחים והתושבים לקבל מידע מגוון, שלא עולה בקנה אחד עם הנרטיב הישראלי או שלא משודר בערוצי התקשורת בישראל. החוק גם רומס את עקרונות שלטון החוק ועצמאות הרשות השופטת, שכן הוא כולל "פסקת התגברות" המונעת מבית משפט מראש את האפשרות לבטל החלטה לא חוקית. עתירה של האגודה לזכויות האזרח נגד חוקתיות החוק תלויה ועומדת. בינתיים תוקפה של הוראת השעה הוארך עד לסוף נובמבר 2024, והועלו הצעות להקצינה עוד יותר. בין היתר הוצע להופכה לחוק קבוע, ולכלול בה סמכות לנקיטת הליכים פליליים נגד עיתונאים.

מתוקף הוראת השעה, בחודש מאי 2024 הוציא שר התקשורת צו לסגירת ערוץ אלג'זירה. מאז הצווים נגד הערוץ מוארכים שוב ושוב, באישור בתי המשפט המחוזיים, והערוץ לא חזר לשדר. כמו כן הוטלו צווי סגירה נגד ערוץ אלמיאדין. לעמדת האגודה, השר ובתי המשפט מפרשים את הוראת השעה פרשנות מרחיבה, ומורים על סגירת גופי תקשורת תוך החלת מבחנים מקלים, וללא שנעשה שימוש באמצעים פחות פוגעניים לשם הגנה על בטחון המדינה.

בחודשים מאי ויוני השתמש שר התקשורת בהוראת השעה כדי להלך אימים על גופי תקשורת נוספים, אשר אין כל טענה בטחונים נגדם. כך, לאחר שהוצאו צווים לסגירת אלג'זירה שלחה לשכת השר מסרונים לעיתונאים וגופי תקשורת, בהם איימה עליהם בהליכים פליליים אם יעמדו בקשר עם הערוץ. זאת ללא סמכות, ותוך שימוש לרעה בשררה. באותה תקופה שוטרים עיכבו עיתונאים זרים במהלך הפגנות של משפחות החטופים והטרידו אותם, מאחר שהיו בעלי חזות ערבית ונחשדו כמי שעשויים לעבוד אצל אלג'זירה. עוד הורה השר לסגור את משרדי סוכנות הידיעות הבינלאומית AP בנימוק כי היא עומדת בקשר עם אלג'זירה, באופן החורג מהסמכות שמקנה לו הוראת השעה וללא שהועלו טענות ביטחוניות נגד הסוכנות. רק מעורבות של הבית הלבן הובילה לביטול ההחלטה.

ניסיון לפגוע בתאגיד השידור הציבורי

שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי התבטא לא פעם בגנות תאגיד השידור הציבורי. כך למשל, בפברואר 2024 העלה השר טענות נגד תמיכת התאגיד בהפקת הסרט התיעודי "1948 - לזכור ולשכוח", העוסק בזכרון מלחמת העצמאות מנקודות מבט שונות בזמן אמת ובהווה. השר טען כי תמיכת התאגיד בהפקת הסרט עומדת בניגוד לחוק הנכבה ולחוק השידור הציבורי, ודרש שהסרט ייגנז ושיועבר לו פירוט לגבי הליך אישורו מימונו. לעמדת האגודה לזכויות האזרח, שלה שותפה גם היועצת המשפטית לממשלה, לטענות השר אין כל בסיס בדין, וממילא אין לו סמכות להתערב בהחלטות המקצועיות של תאגיד השידור הציבורי, בפרט לגבי התכנים המשודרים בו. החוק קבע מנגנונים שנועדו להגן על השידור הציבורי מפני לחצים פוליטיים, נוכח ההכרה כי שידור ציבורי העצמאי מפני מעורבות שלטונית הוא תנאי לקיומה של דמוקרטיה תוססת.

אלימות משטרתית נגד עיתונאים ומניעת סיקור עיתונאי

בחודשים האחרונים, במקרים שונים המשטרה מנעה מעיתונאים לסקר אירועים, לעיתים תוך שימוש בכוח, אלימות קשה או מעצרי שווא, או שלא העניקה להם הגנה כאשר הותקפו. כך קרה, למשל, ב"מצעד הדגלים" בירושלים בתחילת יוני 2024, ובאירועים שונים של פיזור הפגנות ומעצרי מפגינים ברחבי הארץ. נוסף על הפגיעה האישית בעיתונאים, התנהלות המשטרה פוגעת באופן בלתי מידתי בחופש הביטוי והסיקור העיתונאי ובזכות הציבור לדעת, והיא אף מנוגדת לנוהלי המשטרה. בתגובה לפניית האגודה לזכויות האזרח מסרה המשטרה באוגוסט 2024 כי בכוונתה לתקן בהקדם את נהליה, באופן שימחיש את חשיבות ההגנה המשטרתית על חופש העיתונות. למרות זאת מניעת הסיקור העיתונאי, תוך שימוש באלימות, עודנה נמשכת.

צמצום החופש האקדמי וחופש הביטוי במוסדות חינוך

פגיעה בחופש הביטוי באוניברסיטאות

סמוך לאחר טבח השבעה באוקטובר החלו מוסדות אקדמיים להטיל מגבלות על חופש הביטוי של סטודנטיות וסטודנטים. כך, באוניברסיטת תל אביב ובטכניון אסרו על פעילות ציבורית של תאי סטודנטים. מוסדות רבים נקטו צעדים כלפי סטודנטים בגין התבטאויותיהם ברשתות החברתיות, בניגוד לחוק זכויות הסטודנט, שמסמיך אוניברסיטה להגביל את התנהגות הסטודנטים רק כאשר היא "בקשר עם לימודיהם במוסד". רובם המוחלט של הסטודנטים והסטודנטיות שנפתחו נגדם הליכים משמעתיים במוסדות להשכלה גבוהה היו מהחברה הערבית. האוניברסיטאות גם היססו להגן על חופש הביטוי של אנשי סגל ולעמוד לצידם כשהותקפו ציבורית בשל התבטאויותיהם, מוכרת במיוחד הפרשייה של ד"ר נדירה שלהוב קבורקיאן, שבשל התבטאויות שנויות במחלוקת שהביעה שלא במסגרת הלימודים באוניברסיטה הושעתה ולבסוף פרשה מההוראה באוניברסיטה.

אם לא די בצנזורה העצמית שמפעילים המוסדות האקדמיים, על שולחן הכנסת הונחה גם הצעת חוק המבקשת לחייבם להשעות סטודנטים, להרחיקם לצמיתות מהמוסד ולא להכיר בתארים שרכשו בחו"ל בשל ביטויים שלכאורה נתפסים כתמיכה בטרור. מדובר בהצעת חוק מסוכנת, שמבקשת למשטר מחשבות ולצנזר שיח ציבורי, ולהפליל ביטויים אף אם אלה ניתנים לפירושים שונים. ההצעה מתעלמת מההגנות כבדות המשקל שמעניק הדין לחופש הביטוי, ופוגעת אנושות בזכויות החוקתיות של סטודנטים לחופש הביטוי, לכבוד ולזהות, ובזכותם לרכוש חינוך והשכלה גבוהה.היא פוגעת גם בחופש האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה, מצרה את האוטונומיה שלהם ומכתיבה להם את הכללים למשטור חופש הביטוי של הסטודנטים בהם.

הצעות חוק הפוגעות בחופש הביטוי בבתי הספר

בעקבות שבעה באוקטובר הונחו על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק שמבקשות, בטענה של מאבק בטרור, למשטר את השיח הבית ספרי ולפגוע במורים אשר התבטאויותיהם ותפיסת עולמם אינן עולות בקנה אחד עם אלה של ראשי משרד החינוך – בראש ובראשונה במערכת החינוך הערבית ובירושלים המזרחית. הצעה אחת מתיימרת להגביר את הפיקוח על עובד הוראה שנחשד, נאשם או הורשע בעבירת טרור, ומבקשת גם למנוע מתן רישיונות הפעלה למוסדות חינוך שתכנית הלימוד בהם אינה תואמת "את קווי היסוד של תכנית הלימודים הישראלית, כפי שיקבעו בחוזר המנכ"ל". השנייה מבקשת להעניק לשר החינוך ולמנכ"ל משרד החינוך – גורמים פוליטיים – או למי מטעמם, סמכות רחבה לפטר מורים, לסרב להעניק רישיון הוראה או לשלול אותו, ולהתלות, לקצץ ולשלול תקציבים מבתי ספר בהליך מנהלי, בשל חשד להזדהות עם טרור ותמיכה בו.

הצעות החוק, שאוחדו להצעה אחת ונדונו בוועדת החינוך בהכנה לקריאה שנייה ושלישית, מבקשות להלך אימים על מורות, מורים ומנהלי בתי ספר ערביים, לסמנם ולהפכם למטרה למעקב ולציד. אלה הצעות חוק מזיקות ומיותרות, שכן הדין הקיים מעניק למשרד החינוך כלים ראויים ומספקים להתמודדות עם תכניות לימוד, עם מוסדות חינוך ועם אנשי הוראה שהשפעתם על תלמידים שלילית ומזיקה. אין כל צורך בחקיקה נוספת ומוטה, אשר בין היתר מבקשת לאיין את האיזונים הקיימים בדין החל על עבירות ביטוי. הצעות החוק פוגעות קשות בזכויות לביטוי, לתעסוקה ולאוטונומיה פדגוגית של מורים ומנהלים.