ב-21.2.2024 הגשנו ערר לבית הדין לעררים בשם משפחה תושבת הנגב, בדרישה לתת לאב המשפחה היתר שהיה בישראל לצורכי איחוד משפחות. האם, אזרחית ישראלית, נשואה לבן זוגה בעל ת''ז פלסטינית, והם הורים לחמישה ילדים, ששניים מהם בעלי צרכים מיוחדים. בשנתיים האחרונות האם אובחנה כחולה בסרטן, וצעיר הילדים עוד לא היה בן שנה בעת שאובחן כחולה בלוקמיה. אב המשפחה מטפל לבדו בילדים בעלי הצרכים המיוחדים ובבנו ואשתו החולים. במקביל לכך היתר השהייה של האב לא חודש בטענה לאי הוכחת מרכז חיים, ובקשה חדשה שהגיש לא נענתה במשך למעלה משנה וחצי. עשרות תזכורות ששלחנו בשמו לרשות האוכלוסין וההגירה לא זכו לכל התייחסות. בהיעדר היתר שהייה בתוקף האב אינו יכול לעבוד ולנהוג וחשוף לעיכובים ומעצרים.
בערר טענו כי אי מתן מענה במשך שנה וחצי מפר את זכויות היסוד החוקתיות של העוררים לחיי משפחה, לשוויון ולכבוד, ומעמידה אותם בפני חוסר וודאות וחוסר אונים, בנסיבות חיים שהן קשות מנשוא ממילא. טענו כי התנהלות הרשות מנוגדת לחובתה לפעול בהגינות ולספק שירותים חיוניים המצויים בתחום סמכותה באופן יעיל ובתוך פרק זמן סביר.
בעקבות הערר הודיעה רשות האוכלוסין כי קיבלה החלטה בעניינו של האב, והוחלט לדחות את בקשתו לאיחוד משפחות ולא לתת לו היתר שהייה. הערר נמחק. הגשנו בקשה לצו איסור הרחקה עד שנוכל לערור על ההחלטה החדשה. בית הדין נענה לבקשה וקבע כי האב לא יורחק מישראל עד לקבלת החלטה בערר. בהמשך הגשנו בשמו ערר נוסף על ההחלטה הדוחה את בקשתו, ומתעלמת משיקולים כבדי משקל ומטובתם של בני המשפחה החולים במחלות ממאירות והתלויים בטיפולו.
ערר 1442-24 ס"ח נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים
עו"ד: עודד פלר, רעות שאער
הערר, 21.2.2024
פסק הדין, 21.5.2024