סעיף י'13 חוק הכניסה לישראל מקנה למשטרה סמכות לגרש לשטחים פלסטינים השוהים בישראל ללא היתר בתוקף. הסעיף קובע כי בטרם שימוש בסמכות ייערך למועמד לגירוש שימוע ותתקבל החלטה מנומקת בכתב. למרות זאת, לא פעם מגורשים מישראל תושבי שטחים באופן פירטי, לא מתועד, בלי שניתנה להם זכות טיעון ובלי שהתקבלה החלטה מנומקת על כך, תוך פגיעה בזכויות היסוד שלהם, ובתוך כך בזכות הטיעון ובזכותם להליך הוגן.
ב-20.12.2023 פנינו בעניין למשנה ליועצת המשפטית לממשלה וליועץ המשפטי למשטרה, יחד עם הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב. בפנייה הביאו עו"ד רעות שאער מהאגודה ועו"ד מיכל רובינשטיין מהקליניקה סיפורים מסמרי שיער על אנשים שגורשו באופן אכזרי ובלתי אנושי. כך למשל, אישה חסרת מעמד בשבוע ה-36 להריונה, אם לשבעה ילדים קטנים, המתגוררת בישראל כ-15 שנים לאחר שנישאה לאזרח ישראלי. האישה הגיעה לבית החולים סורוקה, אך במקום שיוצע לה סיוע רפואי היא נעצרה על ידי שוטרים. הם העלו אותה לניידת ו"זרקו" אותה במחסום דהריה הקרוב, על אף שבני משפחתה מתגוררים הרחק משם, בלי להביאה לתחנה ובלי לקיים שימוע ולתעד את ההחלטה. הם אותה במקום לבדה בשעות הערב, ללא ציוד וללא כסף שיאפשר לה להגיע למקום מבטחים. ילדיה שבישראל נותרו ללא הדמות המטפלת העיקרית שבה הם תלויים.
בפנייה טענו כי סמכות הגירוש מופעלת כיום ללא הפעלת שיקול דעת, ללא תיעוד וללא הנמקה. בין היתר, השימוע שנערך למגורש.ת, אם נערך בכלל, אינו מתייחס לאף שיקול רלוונטי ולנסיבות חיים מיוחדות כגון נשים שהן מטפלות יחידות בילדים צעירים, או פלסטינים להט''בים שחייהם מאיימים. דרשנו להסדיר את הליכי הגירוש של תושבי שטחים מישראל בהתאם לסעיף 13י לחוק בנוהל ייעודי, שישקף את הוראות החוק ואת תכליתן, את משקלם של האינטרסים המוגנים שעל הפרק ואת חובותיה של מדינת ישראל להגן על חייהם ועל שלומם של המצויים בשטחה, להביא בחשבון את טובתם של ילדים, ולשקול את כלל השיקולים הנוגעים לעניין. על הנוהל לפרט את אופן קיום הליך השימוע, איזה מידע יש לאסוף לפני קבלת החלטה, באיזה תנאים יש לערוך את השימוע, כיצד יש לבסס ולתעד את ההחלטה, וכיצד יכול המועמד לגירוש להשיג עליה.
תזכורת ודוגמאות למקרים נוספים, 15.2.2024